מלאכת חושב סג

והשליכו לאפר כו' ע"ש. וזה קצת טרחה. וי"ל כמ"ש לעיל די"ט ע"א סד"ה א"ה. דבכ"מ דנקיט ירעה הוא משום דעי"ז עלול שיומם כשירעה עם שאר בהמות משא"כ כשיחזיקו ברפת ע"ש. וא"כ י"ל דצריך טרחה דרעיה משום זה אך זה לא שייך אלא בבהמה תמימה אבל כשיש בה מום עובר דאפשר שיעשה מום זה קבוע גם ברפת. לא צריך טורח דרעיה וזה הקשה רבא למה הצריכה המשנה רעיה דוקא. והתוס' פי' ישמור אותה אולי תתרפא וחזי' להקרבה. והנ"ל דרש"י מיאן בפי' זה. משום דאפ"ל דכמו דמהני תרתי לריעותא לענין אם כיפרו תמות גם לרבנן אף דבכה"ג בתמימה רועה כיון שנמצאת קודם כפרה. כן י"ל בלא כיפרו עדיין אף דבאבודה לחוד מצי להקריבה. וכן במום עובר לחוד ועבר מומו מקריבה גם למ"ד בע"ח נדחין כדאיתא ביומא דף ס"ד ע"א. מ"מ בנאבד ונמצא בע"מ עובר דאיכא תר"ל אף בנמצא קודם כפרה ולא הקריב עדיין אחרת י"ל דמשום תר"ל דנדחה מלהקריבו בעצמו. ומ"מ מדמיו לא נדחה וכשיהא בו מום קבוע תמכר ויביא בדמיו אחרת. דכן שיטת רש"י בקידושין דף ז' למ"ד בע"ח נידחין היינו דהקרבן נדחה מלהקריבו בעצמו ומדמי הנדחה מצי להקריב קרבן דלא כהתוס' דאף דמיו נידחין ע"ש בריטב"א ובמשל"מ פ"ג משגגות ובמלא הרועים סוף ערך דיחוי אצל בע"ח ע"ש. וא"כ להתוס' [גם בלאו הא דשיטתם בסוגיא אינו כשיטת רש"י] אא"ל דלא תיקרב משום דיחוי מחמת תר"ל. דא"כ גם דמיה ידחו. אבל לרש"י לכאורה י"ל כמ"ש

אלא אמר רבא כו'. בהגהת הגר"א כתב דשונה אבודה באמצע משום דעברה שנתה מיירי אפי' קודם לאבדה ובע"מ אח"כ עכ"ד. והנ"ל דאולי י"ל דבקדם המום מיד עומד לפדותו ועומד לפדות כפדוי דמי [ועי' בב"ק דף ע"ו ע"ב] והוי מיד כחולין לזה שלא תהני ביה תו אבודה שתיזל למיתה. ולפי"ז י"ל דז"א אלא במום קבוע דנפדה על ידו. אבל במום עובר דגם הוא מצטרף לתר"ל לשינויא דרבא כמו לשינויא דרבה דאין נפ"מ בינייהו רק זה דלרבה לא מתפריש ונמצאת בב"מ רק על מום עובר ולרבא מתפריש על שניהם דהיינו על מום קבוע ועל מום עובר ועי' במעילה סוף דף י' ובצ"ק שם. וא"כ במום עובר מהני להצטרף לתר"ל גם כשקדם לאבודה כיון דאינו נפדה ע"י מום עובר. ועי' מ"ש בהגהת הרש"ש על רש"י בד"ה דאי חומרא חזיא כו' תרעה. דאשגרת לישנא הוא דהא מסאבא וקיימא ע"ש. די"ל דזה יתפרש על מום עובר דהוא ג"כ בכלל ונמצא בע"מ דנקיט במשנה. ועי' מ"ש בהגהת הרש"ש בלשון התוס' ריש פרקין בלשון ורועה דנקטו בסוף הדיבור ע"ש. ולהנזכר ל"ק כ"כ. ובהא דמפרש עברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בע"מ לכאורה ה"ל לפרש דאיכא כל השלשה ריעותות ביחד עברה ונמצאת בע"מ לכך תמות לפרש"י דריבוי הריעותות גורם המיתה וכן להתוס' קמ"ל דאף דיש הג' ריעותות ביחד מ"מ מתה. וצ"ל אף דמחלקינן בין חד ריעותא לב'. בין ב' לג' אין סברא לחלק. ועכ"פ י"ל בקו' התוס' בד"ה ומי אמר רבא הכי כו'. דבלא"ה ליפרוך ממתני' דקתני אבודה ונמצאת בע"מ מתה. ולהנזכר י"ל דלולא דברי רבא. לפרש"י ה"א דמתני' תפורש כפשוטו ואבדה ונמצאת בע"מ קאי על עברה שנתה הקודם ויש ג' ריעותות ובזה דוקא מתה משא"כ באבודה הלילה דליכא רק ב' ריעותות. ורק מדמפרש רבא או אבדה נמצאת בע"מ דליכא אלא שתי ריעותות ומתה מזה מצי להקשות אדרבא דאבודת לילה

דחויין לחוד ואבודין לחוד כו'. עי' מ"ש התוס' דלר"ל נתרץ דחויין לחוד ועברה שנתה לחוד דחויין לא יחזו לשום הקרבה ועברה שנתה חזי להקרבה דשאר קרבנות. והנ"ל בטעם רש"י דמיאן בזה. דלא שייך לומר כן אלא נגד בע"מ כדאמר הש"ס דאי תני בבע"מ משום דלא חזי להקרבה אבל עברה שנתה דחזי להקרבה אימא לא מהני ליה אבודה. היינו דמה"ט שם דיחוי דמום. גרע משם דיחוי דעברה שנתה משום דריעותא דמום פוסל בכל הקרבנות משא"כ ריעותא דעברה שנתה. אבל לענין קרבן חטאת זה דנפסל משום דעברה שנתה פשיטא דאין לו תקנה דא"א לשנותו לשום קרבן אחר דאסור לשנות קדשים מקדושה לקדושה עי' רמב"ם פרק ד' מתמורה הלכה י"א. וא"כ כך לי דיחוי דמחמת עברה שנתה כמו דיחוי דשעיר דלה' מחמת מיתה של עזאזל. דהא גם שם דיחוי זה אינו בשאר קרבנות כנ"ל

ע"ב איב"א לעולם אליבא דרבנן כו'. ופסק הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק הלכה ט' לקולא כהך לישנא ומהמ"מ פט"ו מאיסורי ביאה ה' י"ת משמע דדעת הרמב"ם להחמיר בשל תורה אף כל"ק והובא בדברי אמת סי' א' בד"ה הרי לפי. ושם דע"ב הביא כן בשם הרב לב שמח וכ"כ שם דף ע"ג בשם בעל מגלת אסתר ע"ש. ומהכא נראה דאין כן שיטתו דאל"כ איך פסק כהאיב"א לקולא דהא הללמ"מ כשל תורה נידון עי' מ"ש לעיל דט"ז ע"ב בד"ה ארבעה ואכמ"ל

נקטינן אבודה ולא גנובה כו'. ויש לעיין אי גם דולא גנובה ה"ל בקבלה. או דהקבלה לא היה אלא על אבודה וממילא אין לנו אלא מה שקיבלו ולא ילפינן גנובה מאבודה. וכדמשמע לשון הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק הלכה ט' לא שמעו ממשה רבינו אלא אבודה. וכזה בנזיר דף ל' סוף ע"א האיש מגלח על נזירות אביו ולא האשה דהוא מהלכה, דפרש"י הלכה היא בנזיר שהבן מגלח ואין לנו ללמוד הימנו, אלא מה שמסורת הוא בידינו בן ולא בת. ומשמע דע"ז דולא, בת א"צ ההלכה להשמיענו זה. דאל"כ לא שייך מ"ש ואין לנו ללמוד הימנו כו'. אך שם סוף דף כ"ח בהא דאיש מדיר את, בנו בנזיר ולא האשה. פרש"י הלכה היא בנזיר שהאיש מדיר ולא האשה. וזה היה אפשר לפרש דגם הא דאין האשה מדרת בנה בנזיר היה ההלכה. ולכאורה היה אפ"ל ע"פ מ"ש הבאר יעקב בכללי הסוגיות כלל י"ב בהא דמכות דף י"ב בס"ת שתפרו בפשתן דיש מ"ד דפסול מדאתקיש לתפלין ובתפלין הוי הלכתא והמכשיר סובר כי אתקיש למותר בפיך ולא להלכותיו וא"כ הפוסל יליף הקישא גם להלכותיו והא אין דנין ק"ו מהלכה וע"כ הפוסל סובר דרק ק"ו אגמרי' רחמנא למשה שלא למילף מהלכה ושאר מדות ילפינן מהלכה והמכשיר סובר דכל המדות שוו לק"ו שלא למילף מהלכה ע"ש. וכן י"ל בנד"ד דאי ילפינן מה מצינו מהלכה הרי יש למילף גנובה מאבודה דמאי שנא וע"כ דהיה ההלכה בהדיא על ולא גנובה. ואי לא ילפינן י"ל כמ"ש הרמב"ם לא שמענו ממשה רבינו אלא אבודה. וממילא אין למילף במה מצינו גנובה מאבודה. וכן נראה לכאורה מבעיא דבסמוך אם אחד בסוף העולם מכיר בה אם היא בכלל אבודה. ואס"ד דהיה ההלכה בהדיא על ולא גנובה. תקשי דליפשוט מזה דאס"ד דאם אחד מכיר אינו בכלל אבודה. למה צריך ההלכה לומר ולא גנובה כדי דלא ניליף גנובה מאבודה. הא כיון דהגנב מכירה הרי כה"ג גם באבודה אינה מתה אלא ע"כ דכה"ג הוא בכלל אבודה ולכך צריך ההלכה למעט גנובה אבל כשנימא דהלכה לא אמרה רק אבודה ואביי הוא דאמר ולא גנובה וגזולה. לא תקשי כ"כ הא דלא רצה לפשוט מדצריך אביי לאשמעינן הא דולא גנובה וגזולה. אך יש לדחות דידיעת הגנב והגזלן אינו כלום ולא דמי לאחד מכיר באבודה. וגם אם נימא דלא סגי בהכרת אחד שזו בהמתו דפלוני אלא במכיר שזו חטאתו בטלה הראיה שכתבנו דמ"ל שהגנב והגזלן אין יודעים מזה וצ"ע בכ"ז

אבל הכא ס"ל כל העומד לזרוק כו' א"ד כמה דלא אזדריק דם כו' ורעיא. לשון הש"מ דלא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי. הרמב"ם רפ"ד מפסוהמ"ק פסק דספק הוא ותמות [דבאמת גם לא"ד דאליבא דרבי מיבעי ליה. מ"מ שייך ספיקו דר"פ אליבא דרבנן כל"ק]. ובשעה"מ פ"ד מגירושין