מלאכת חושב סב

בכור ח"ל בזמן בית שני. ולשון רע"ק יכול יעלה בכור מח"ל לארץ בזמן שבהמ"ק קיים כו'. משמע דקאי גם על בית שני. וע"כ דל"ד קודם שנכנסו לארץ דלא התחיל כלל חיוב מעשר. לאח"כ שכבר נתחייב בזמן שהיו שם כל ישראל בארץ. דאף שאח"כ בבית שני ליכא חיוב מעשר מה"ת מ"מ אין מביאין בכור ח"ל להקרבה. אך בפסחים דק"כ אמר רבא מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן מדכתיב על מצות ומרורים בזמן דליכא פסח ליכא מרור ושאני מצה דהדר ביה קרא בערב תאכלו מצות ע"ש. וה"נ אף דמקרא דפ' ראה דואכלת כו' מעשר דגנך כו' ובכורות כו'. ניליף דמח"ל שאינו נוהג מעשר לא יעלה בכור. מ"מ בהך פרשה כתיב עוד כל הבכור אשר יולד כו' תקדיש כו' ושם לא הוקש למעשר ומשמע שפיר גם בכור דח"ל דהא אינו מחובת קרקע אלא חובת הגוף. וכדי לקיים ב' הכתובים שלא יסתרו אהדדי ע"כ צ"ל דקרא דמקישו למעשר הוא לענין הקרבה שלא יקריבו ולשאר דברים שפיר נוהג בכור בח"ל. וכבר כתב הכ"מ פ"א מבכורות דגם הרמב"ם סובר כן ונוסח מוטעה נזדמן להמשיגים

בכל הרואה. פרש"י בכ"מ שיוכל לראותו העומד בירושלים. וכבר כ' הרש"ש דבמשנה פי"ד דזבחים פי' איפכא. והנ"ל דמוכח כפירושו דהתם דאיתא שם דף קי"ח ע"ב רואה שאמרו לא רואה כולו אלא רואה מקצתו. וזה לא שייך אי הוי קאי על העומד בשילה. ועי' מ"ש בש"מ מהספרי טעם שהיה מסופק יותר במעשר מבכור לפי שהחמיר באכילתו יותר מבמעשר לכך היה יודע שאין להקל ע"ש. ואכתי צריך טעם להא דהיקל בשילה שגם קק"ל נאכל בכל הרואה משא"כ בירושלים ולכאורה י"ל משום דבשילה לא היה חומה וע"כ בכל הר אה לפני ה' קרינן ביה משא"כ ירושלים דהיה חומה לכך חוץ לחומה אף שרואה לא קרינן ביה לפני ה' דהחומה מסלק הקדושה מבחוצה שלא תקדוש כמבפנים כנ"ל לכאורה

ולרבנן דמפקי להו לטעמא אחרינא משנה לחברתה מנ"ל. והק' בש"מ נימא דאין היקש למחצה כו' [עי' לח"מ פ"א מבכורות הלכה ה']. והנה למ"ש ביד מלאכי סי' ל' בהא דאין גז"ש והיקש למחצה היינו שכל פרטי המלמד ילפינן להלמד ולא שזה ילמוד מזה וזה מזה ע"ש. וא"כ ה"נ לר' ישמעאל ובן עזאי נימא דלא ניתן ההיקש אלא ללמוד מעשר מבכור ולא בכור ממעשר. ובאמת לרע"ק דיליף בכור שאין מביאין מח"ל ממעשר לא תקשי כנ"ל לכאורה

א"ק יהיה כחזה התנופה. פרש"י בל"א דמסתמא הוי אזלינן לחומרא כחו"ש של תודה וכתיב יהיה להוסיף עוד הויה אחרת כיוצא בה והיינו יום שני. ויש להק' אי הוי' האחרת דהוסיף כיוצא בה דזמן התודה הוא יהא נוסף בבכור יום ולילה ויהא נאכל לב' ימים וב' לילות. אמנם בבכורות דף כ"ו פ"ב בהא דאמרינן א"ק תעשה הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך [שיטפל בה נ' יום] פרכינן ואימא שיתין וכדפרש"י עשיה אחרת דומיא דבכור בניך שהוא ל' יום [ויהא בשור ב' פעמים ל'] ומשני לא מסרך הכתוב אלא לחכמים ע"ש. וה"נ י"ל דלא משמע להש"ס שהכתוב יחדש בבכור זמן אכילה שאין כיוצא בו בשום קרבן [וכעין זה י"ל בקושיית הש"ס ביבמות דף מ"ח ע"ב ואימא ירח ל' כו' ואח"כ כי הני ואסיק בקשיא. דנימא נמי דמסתבר לחז"ל לאוקמי ואח"כ. על עוד שלשים שיהא ביחד צ' ולא ס' מכוון כי הני]. ועי' בלשון רש"י בזבחים דף נ"ז ע"א ובבכורות ריש דף כ"ח. ובחומש מביא רש"י לשון רע"ק דלמד מלך יהיה הוסיף הויה שלא תאמר כחו"ש של תודה שאינו נאכל אלא ליום ולילה. וכתב המזרחי ולמדנו מזה שההיקש הזה אינו אלא לחו"ש של שלמי נדר ונדבה שהם נאכלים לשני ימים ולילה א' ע"ש. הרי דמפרש דלך יהיה גלי דהלימוד אינו מתודה אלא משלמים. לא כדמשמע מלשון רש"י הכא ובזבחים ובכורות דהוקש לתודה אלא דהוסיף הויה אחרת וצע"ק

ולד חטאת פרק רביעי

ושאבדה ונמצאת בע"מ כו'. עין בתוס' ובמ"ש בברה"ז דלק"מ דרש"י מפרש דאבודת לילה לא מיקרי ריעותא כיון דכבר אית לה ריעותא אחריתא דלילה יעו"ש ובצ"ק. ואכתי צריך טעם להא דחל ריעותא דאבודה על ריעותא דעברה שנתה שהיא ריעותא הקודמת לריעותא דאבודה כמו ריעותא דלילה עי' בסמוך דף כ"ב ע"א בתוד"ה ומי. אך הש"ס מחלק שם דריעותא דלילה אלים מתעברה שנתה מחמת דלא חזי אז גם לדמי. וי"ל סברא זו גם לשיטת רש"י דריבוי הריעותות מביא למיתה. מ"מ צריך שיהא מקום לחול הריעותא השניה ולא חלה אלא כשאין הראשונה גדולה כ"כ. וע"כ צ"ל כן דאל"כ איך מ"ל דיחול ריעותא דמום. אחר ריעותא דאבודה שקדם לה. וע"כ דשאני ריעותא דלילה מכל הריעותות ואכתי צ"ע. ודע דיש לעיין בנמצאת בע"מ קודם כפרה דלרש"י גם לרבנן תמות משום ריבוי הריעותות. אי הוא מהללמ"מ או רק רבנן אחמרו בזה דתמות. ונפ"מ לבעיא דלקמן דף כ"ב ע"ב אבודה ממנו ומרועה ואחד בסוף העולם מכיר דסליק בתיקו אי חשיב אבודה ופסק הרמב"ם בפ"ד מפסוהמ"ק ה' י"ב לחומרא [וכן בעיא אחריתא דשם] וכמ"ש לעיל דט"ז ע"ב בד"ה ארבעה. מהבאר יצחק דהללמ"מ הוי כדאורייתא דספיקו לחומרא ע"ש. וא"כ כשנימא בנד"ד דכן היה ההלכה. גם בזה ספק בעיא זו לחומרא. וכשנימא דזהו רק חומרא דרבנן ניזל לקולא. גם יש לעיין בהוממה ואח"כ נאבדה אם ג"כ תמות לרבנן משום תר"ל. או דוקא כדתנן אבדה ונמצאת בע"מ ולא איפכא

ואינה עושה תמורה. לשון ר"ג דלא קדשה קדה"ג אלא קדושת דמים. והנ"ל דט"ס הוא וצ"ל ולא קדושת דמים. דאי יש בה ק"ד ימעול בה דגם בק"ד שייך מעילה עי' רמב"ם ריש הלכות מעילה. גם איזו ק"ד שייך בה דלמיתה אזלה. וכן הוא לשון ר"ג רפ"ג דמעילה דלא חזו לא לקדה"ג ולא לקדושת דמים. ועי' מ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף ל"ג ע"א בהגה"ה שבד"ה אלא

דה כ"ב ע"א ואם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה כו' פרש"י שלא רצה להתכפר באחרת והק' בתפארת ישראל וכי ברצונו תלוי לעבור בבל תאחר דאפשר לא יומם כלל וכתב דצריך לדחוק באומר. שישהנה עד קודם שיעבור בב"ת דאולי תומם קודם ע"ש. והנ"ל דכן י"ל בקו' הק"ע בהא דיבמות דף צ"ט ע"ב ובכורן [דספק כהן ספק זר] יהא רועה עד שיסתאב לפרש"י דמיירי בזמן הבית דאיך יעבור על ב"ת הובא שם בתוס' רעק"א ע"ש. ולמ"ש התפ"י הכא גם שם י"ל דתרעה עד קודם שיעבור בב"ת אולי יומם תוך זמן זה ולא יותר. ולמש"ש בתפארת ירושלים דב"ת דאינו עובר אלא בשוא"ת נדחה מפני היזק ממון ע"ש. גם הכא י"ל כן. ונראה דהכא יותר י"ל דמותר להשהות. דיש מקום לומר דלא נאמר האיסור על אפריש ולא אקריב [עי' ר"ה דף ו'] רק במצי להקריבו כמו שהוא. או בא"א להקריבו בהחלט לא הוא ולא דמיו דאז ג"כ עובר בב"ת כשאינו לוקח אחר. אבל ביש תקוה להקריבו כגון שנחלה ואפשר שיבריא או בעברה שנתה דאם יומם יקריב דמיה על כה"ג אפשר דאינו עובר בב"ת. אך צ"ע לומר כן בלי ראיה מהש"ס. ועי' מ"ש לעיל דף ח' ע"א סד"ה בכורן

ושמור מיבעי ליה. פרש"י ימתין אולי יעשה מום זה קבוע. ולא נ"ל להתוס' דא"כ היינו תרעה דקתני. והנ"ל דבפסחים דף ע"ג ע"א ברש"י ד"ה אשם שניתק לרעיה כתיב