מלאכת חושב ס

ומאי קושיא לר"נ אי יסבור כהנך סתמי ושפיר קרב ולד תמורת אשם לאחר כפרה ולא ניחוש לגידול עדרים. ועיקר הראיה שהביא ר"ח לסיועי לריב"ל הוא דיש גם תנא דמחלק בין ולד בראשון לשני דהיינו דולד שני לא יקרב ודלא כרבה דס"ל דלכ"ע ולד שני קרב וצ"ע בכ"ז

לא שמיע ליה. פי' בש"מ לא סבירא ליה עכ"ד. ולכאורה משמע כן דהרי אחר שהשיבו בנה קרב עולה אמר האי מאי כו' וכשנפרש דהוא דברי בעל הבעיא מדמסיק א"ל טעמא דר"א כו' דיחד התווכחו ומשמע דמסתבר לבעל הבעיא סברת ריב"ח אלא דלא רצה לסמוך על דעתו ובעיא מר"ח בר כהנא. ושפיר י"ל דאי הוי שמיע זה בשם ריב"ח לא היה מיבעיא כלל מר"ח בר כהנא. ומשמע דלא שמיע ליה הוא כפשוטו ועי' בפי' ר"ג. ובהבנת ד' התוס' בד"ה בדמיהן עי' מ"ש בלח"מ פ"ד דתמורה ה' ד'

דף כ"א ע"א מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מיחייב כו'. עי' בע"ז דף י"ג ע"ב דבזה"ז לא חזי להקרבה רק מדרבנן אסור להטיל מום בקדשים וקיל ממטיל מום דבבע"מ משום דבזה"ז לא חזי לא לגופיה ולא לדמי ע"ש בפרש"י. ובח"ס חי"ד סי' ש"ו הק' מעירובין דף מ"ג ע"ב דהאומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין כו' וא"כ ה"נ חזי כל שעתא לגופיה עכ"ד. והנ"ל דצריך ביאור האי איסור שתיית יין אם הוא ככל ספק תורה. וכן הא דגיטין דף כ"ח ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו דאסורה לאכול בתרומה מיד יש לעיין כנזכר. והנה בנוב"ק חי"ד סי' נ"ו כתב אף דלא יועיל חזקת חיים דהבעל על להבא כיון שסוף אדם למות. מ"מ חזקת היתר דהאשה שהיתה מותרת בתרומה עד עתה חזקה טובה היא. דאין לומר שהרי סוף הבעל למות ותיאסר דשמא לא ימות כל ימי חיי אשתו רק דאיתרע חז"ה שלה משעה שגירשה אף שגירשה רק שעה קודם מותו ומרמה לה למ"ש התוספות בכתובות דף כ"ג ע"א בד"ה תרווייהו ע"ש. וא"כ גם בזה דאנו בטוחים בביאת בן דוד ובנין המקדש אלא שאינו ידוע מתי. ה"ל כהא דמיתה דל"מ מה שלא בא עד עתה על להבא וה"ל ספק שמא יבוא היום. אך יש חז"ה בשתיית יין כבאכילת תרומה דאשת כהן אלא דאיתרע משקיבל עליו הנזירות. וכן לענין הטלת מום חשש דשמא יבוא בן דוד ותהא הך בהמה חזיא לגופיה ליכא חז"ה שיהא כמקודם ההקדש שהיה מותר להטיל בם מום. משום דמיד שהקדישה איתרע חז"ה. וכבר כתב בשושנת העמקים כלל י"ב בד"ה והנה ראיתי לתרץ קושיית הפ"י בגיטין דכ"ח אהא דמחייב ר"א אשם תלוי בבא על אשת חרש דספק הוא ולא מוקמי' אחזקת פנויה. והוכיח מזה דבאיתרע החזקה. מה"ת לא אזלינן בתרה. והוא כתב דאם נאמר עתים חלים עתים שוטה ה"ל חזקה העשויה להשתנות דאינו חזקה וגם כשנימא דעתא קלישתא הוי כספיקא דדינא דל"ש אוקמי אחזקה ע"ש. וא"ת זה לא שייך בהא דה"ז גיטיך שעה אחת קודם מיתתו וכן בהא דהריני נזיר ביום שבן דוד בא דאינו בגדר חזקה העשויה להשתנות וכן אינו כספיקא דדינא ושפיר י"ל דאף דאיתרע החזקה. מה"ת אזלינן בתרה ורק מדרבנן האיסור. וא"כ גם בהטלת מום בקדשים בזה"ז גם כשניחוש לשמא יבנה המקדש לא יהא רק איסור דרבנן. דמה"ת ניזל בתר חז"ה שהיה ע"ע להטיל בו מום אף דאיתרע משהקדישו. וא"כ לא שייך להקשות למה אמר רבא בע"ז שם טעם דנראה כמטיל מום תפ"ל דחזי לגופיה כשיבנה המקדש. אלא אי מהך טעמא יהא אסור מה"ת להטיל מום [עי' מלא הרועים ערך ספיקא דאורייתא אות ז' והנמשכים. דלרבא סד"א מה"ת לחומרא]. אבל אי גם מהך טעמא רק מדרבנן אסור דמה"ת יש חז"ה. אין נפ"מ מהא דנקיט טעם דנראה כמטיל מום דהוא דרבנן. כיון דגם אי הוי נקיט טעם דספק שמא יבנה המקדש לא יהא נמי אלא איסור דרבנן ומתורץ ק' הח"ס. עוד הק' הח"ס מדקיי"ל מקריבין אע"פ שאין בית [עי' רמב"ם פ"ו מהלכות בית הבחירה הט"ו] ע"ש. והנה התוס' בע"ז שם ד"ה ונשחטי' דפי' משום דבזה"ז אין חייב שוחט בחוץ מאחר שאין ראוי לבוא לפתח אהל מועד כשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל דפטור למ"ד ביומא דף ס"ג מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי ע"ש ופשוט דלענין הטלת מום קודם פתיחת דלתות ההיכל לא חשיב לא חזי להקרבה כמו לענין שחיטה בחוץ. דאין לדמות הענינים ובודאי חייב משום מטיל מום בכה"ג. ומה"ט יש לעיין במש"ש בח"ס במ"ש בס' המצות ל"ת צ' דהשוחט בחוץ בזה"ז חייב משום דמקריבים אע"פ שאין בית ובל"ת צ"ז כתב דמטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהא זה בזמן שבהמ"ק קיים וכתב הח"ס דראוי לבוא בפנים לענין שחוטי חוץ ולא לענין מטיל מום ע"ש. והרי בזמן שבהמ"ק קיים מקלינן יותר בשחוטי חוץ דשלמים קודם פתיחת דלתות ההיכל דפטור. ולא אשתמיט מי לומר כן במטיל מום בקדשים דשלמים קודם פתיחת דלתות היכל שיפטור]. ואפשר דאף אם יפרש גם הרמב"ם סוגיא דע"ז בהא דפריך ונשחטי' כמו שפי' התוס'. לא תקשי כ"כ מה שפסק בהלכות בית הבחירה ובפי"ט ממעה"ק הלכה ט"ו דמקריבין אף ע"פ שאין בית לכך חייב בשוחט בחוץ בזה"ז. דאולי לא חש לסוגיא דע"ז מפני סוגיות אחרות דמשמע ליה מינייהו לפסוק דמקריבין אף ע"פ שאין בית. עי' כ"מ פ"ו מבית הבחירה. ועי' מ"ש המג"א סי' תקס"א סק"ב מהתוס' דשבועות שרמז עליו הח"ס שם. ועי' מ"ש בהגהת הרש"ש בע"ז שם להעיר אמאי לא אמר הגמרא שם כמ"ש התוס' הכא דבע"מ חזי להקרבה קודם המום אבל הני דלא חזי לעולם להקרבה לא לקי. וה"נ בזה"ז ע"ש. ול"נ דלא שייך רק הכא דמעולם לא חזו וגם לעולם לא מ"ל שיהיו ראוים להקרבה. אבל בזה"ז אף שמעולם לא נראו להקרבה. נגד זה אית בזה מעלה דמ"ל אפשרות שיהיו ראוים להקרבה הם עצמם אם מהרה יבנה המקדש. ורק נגד הא דהשתא גם לדמיה לא חזי זהו מסתבר להש"ס דקיל מבע"מ ודוק. שוב ראיתי קושיית הח"ס בט"א במגילה דף י' ע"א סד"ה מתיב. וכתב דהא דע"ז כמ"ד לא קידשה לע"ל אתי ע"ש

אי קסבר כו' ל"ש בכור ל"ש מעשר בני הבאה נינהו. בתוס' הק' הא בעי מזבח ותי' בתירץ ב' דפריך בכור נמי נייתי ויבנה מזבח. וצע"ק למ"ש הרמב"ם בס' המצות סוף מנין העשין דמצות עשה דבנין בית הבחירה היא חובת הצבור ולא על כ איש ואיש ושם במצוה כ' משמע דבנין המזבח הוא בכלל מצות בנין בהמ"ק ע"ש. וא"כ כל זמן שאין מזבח בנוי אין חובה עליו להביא הבכור. ואפ"ל דאף דאינו חיוב על היחיד מצר עצם מצוה זו. מ"מ כדי להביא הקרבן שחייב להביאו וא"א להקריבו בלי מזבח חייב גם בבנין המזבח כשהיכלות בידו. ועי' בט"א בר"ה דף ט"ז ע"ב בד"ה חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנא' ובנבלתם לא תגעו דהוא משום כדי שיוכל לקיים חובת הרגל ראיה וחגיגה ושלמי שמחה יעו"ש. ומזה ניליף לכל כה"ג שיצטרך לעשות פעולה אף שאין בה חיוב מצד עצמה כדי שיהא יכול לקיים המצוה שחייב בה. ועי' מ"ש בספרי נהור שרגא ביבמות דף י"ז ע"ב סד"ה מחיים. ותראה דיש לחלק קצת בין חובת הרגל שהיא יותר חובת הגוף על האדם [עי' משל"מ רפ"א מקרבן פסח] מהא דהבאת הבכור דהיה יכול לפטור מזה אלו לא הי' לו פרה מבכרת או אי הוי שדי מום בהבכור קודם שיצא לאויר העולם דמותר כדאיתא בבכורות דף ל"ה ע"א. וי"ל דאין לחייבו לבנות מזבח [מה שאין חיוב זה בעצם עליו] משום כדי שיהא יכול להביאו להקרבה ול"ד להא דחייב לטהר עצמו ברגל וצ"ע ואכמ"ל בזה. והנה במגילה דף י' א"ר יצחק שמקריבין בבית חוניו בזה"ז דקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ומשחרבה ירושלים