מלאכת חושב נט

להאמת טעמו דר"א משום כחטאת כאשם. ובלשון רש"י ירושלמי דאי אשמעינן בתמורה כו' וקעבד תרי איסורי חדא דמקריב התמורה ועוד דמייתי בדמי האשם עולה והוא לא נתכפר עדיין דתמורה לא כיפרה כדאמרינן לקמן דאין דבר הבא בעבירה מכפר על חטא ותמורה באה בעבירה כו': ובש"מ בהשמטות כתב דהחשש רק דילמא יחליף לפני כפרה להקריב האשם לעולה דחשש הקרבת התמורה לאשם הא לא ידע השתא הא דא"א מתכפר בדבר הבא בעבירה ואם יקריב התמורה לאשם אין בכך כלום כו' וא"ת כו' הא קיי"ל כל שבחטאת מתם באשם עולה וי"ל דאין הלכה נשנית אלא לאחר כפרה אבל התמורה שלפני הכפרה קריבה אשם והאשם עצמו ירעה לרבנן וימות לר"א כדין כיפרו באחרת ע"ש. וצ"ע בלא הא דאינו מכפר בדבר עבירה דהוא מסברא. תפ"ל דאין להקריב התמורה לאשם כדילפינן בריש פרקין מקרא דרק קדשיך או מאשם הוא לרע"ק דאין תמורת אשם קריבה אשם. גם כשנימא כהש"מ דההלכה הוא דוקא על לאחר כפרה. היה מתורץ קו' הגמרא בריש דף י"ח ל"ל קרא תפ"ל מהלכה. דנימא דקרא אתי לפני כפרה דלא נאמרה הלכה ע"ז. גם יש להעיר דכמו דפריך שם ל"ל קרא תפ"ל מהלכתא. ה"מ נמי למיפרך תפ"ל מסברא דאינו מתכפר בדבר עבירה. אך כבר הבאתי בספרי שבעת הנרות על התשב"ץ בסדר ברכות למהר"מ סי' שכ"ב אות ח' קושיית הפ"י בברכות דף ל"ה דמסיק דמסברא אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. דא"כ יהא ברכת הנהנין מה"ת והבאתי דיש סברות דאינן פשוטות כ"כ ואינן מה"ת ע"ש. וה"נ נימא דהסברא דאינו מתכפר בדבר עבירה אינו רק סברא דרבנן. אך תקשה אי מה"ת כיפרה לו התמורה שהקריבה לאשם. איך יתקנו רבנן שלא יתכפר ויביא אשם אחר דמה"ת הוא חולין בעזרה ויעבור בקום ועשה על ד"ת עי' נזיר דף כ"ט ואכמ"ל בזה וע"כ סברא דאורייתא הוא. ולכאורה י"ל דהרי אשם מצורע אינו בא על חטא כדאיתא בסוטה דף ט"ו ע"א. דמטעם זה טעון נסכים דמנגעי' הוא דאיכפר ליה וכו' ועי' מ"ש בספרי תורת הקנאות שם. וא"כ אשם זה לא גרע מעולה דאף דמכפרת אעשה כדאיתא בזבחים דף ו' ע"א. מ"מ קרב תמורתו ואין בזה משום מתכפר בדבר הבא בעבירה. וא"כ ה"נ אין בתמורת אשם מצורע משום מתכפר בעבירה וע"ז צריך קרא דאין תמורתו קריבה ואכתי צ"ע. ועי' מה שהביא בפי' ר"ג ל"א דאי תנא תמורת אשם לחוד ה"א התם פליגי רבנן דאתי לאיחלופי דכשנימא תמורת אשם ימות גזירה שמא יתחלף לו באשם עצמו וימית האשם עצמו הלכך אמרי ירעו דאם יתחלפו לכשירגיש אית ליה תקנה ויחזור ויביאנו ויקריבנו כו' ע"ש. וזה צע"ק דודאי ימות דהכא הוא כהמתות דחטאות ע"י הכנסה לכיפה עד שימות ברעב עיין רמב"ם רפ"ד מפסוהמ"ק. וא"כ אף דמ"ל דירעה עד שיסתאב יהא נמשך זמן מרובה עד שיסתאב. יותר מהא דמיתה ברעב דאי אפשר להמשך זמן מרובה. מ"מ נגד זה מ"ל דיסתאב ביומו כשירעה עם שאר בהמות [עי' מ"ש לעיל דף י"ט ע"א סד"ה א"ה] ומיתתו ברעב ע"כ ימשך איזו זמן עד"מ ג' או ד' ימים. וא"כ מ"ל אופן דיותר יוכל לחזור ולהקריבו כשירגיש טעותו כשיהא הדין דימות. מהיכא דיהא דינו שירעה עד שיסתאב ואכתי צ"ע בכ"ז

אבל לאחר כפרה הוא עצמו קרב עולה כו'. וכתב בש"מ דלאחר כפרה לא גזרינן אטו לפני כפרה ולאחלופי כולי האי לא גזרינן וגזירה דרעייה ס"ל דלא גזרינן בתמורת אשם אלא לפני כפרה כו' ע"ש. וצ"ע מה בין זה לאשם שכיפרו בעליו דצריך רעיה כמבואר במשנתינו והוא משום דגזרינן אטו לפני כפרה כדאיתא בשבועות דף י"ב סוף ע"א. ואולי דבנאבד והפריש אחר תחתיו שייך יותר הגזירה אטו לפני כפרה ואחלופי משום דזה יותר שכיח מתמורת אשם דלא שכיח כ"כ לעבור על לאו דתמורה וכעין שכתב בתוס' רעק"א סי' ד' לענינו ע"ש. ולכך לא גזרו במילתא דלא שכיח כ"כ אטו לפני כפרה ולאחלופי. וברמב"ם פ"ד מתמורה הלכה ד' כתב דאם ילדה זכר אחר שהקריב אשמו הולד עצמו קרב עולה וכתב הלח"מ אף דאסקינן בקושיא פסק הרמב"ם כן דאפ"ל דטעמא דולד שני לא יקרב משום שמא יגדל עדרים כו' וכיון דהוי עולה דכולה כליל ואין לו בה הנאה ליכא למיגזר כדגזרינן בשלמים שמא יגדל עדרים ע"ש. והנ"ל אע"ג דודאי הנאה דשלמים מרובה מהנאה דעולה. מ"מ גם בעולה יש קצת הנאה וכדתנן לקמן ריש דף ל"ב דמקדישין קדשי מזבח הקדש עילוי וע"ש בפרש"י ותוס' דגם בעולת נדבה אם הקדישה לבדק הבית שייך שומא כדי ההנאה שיש לבעל העולה יעו"ש. וא"כ יש מקום לומר דגם בשביל הנאה קלישא זו שייך הגזירה דשמא יגדל עדרים. ולזה אסיק הש"ס בקשיא. אך י"ל דזהו משום דמשמע להש"ס דלאחר כפרה הוא עצמו קרב עולה היינו אפי' להסובר דמותרות אשם לנדבת יחיד אזלא ויקריבה בעל האשם לעולה עבור עצמו ובזה ודאי תקשי הא יש חשש דגידול עדרים כשיקריב הולד עצמו עבור עצמו [משא"כ כשיצטרך טרחה דרעיה ליכא חשש זה] דגם זה חשיב הנאה. אבל אי לנדבת צבור אזלי ודאי אין לו שום הנאה דאינו שלו כלל לשום דבר [וגם זכות הא דעולה מכפרת אעשה עי' זבחים דף ו' ע"א. נראה דאין לו בעולה זו] ובזה ודאי ליכא חשש דגידול עדרים. וא"כ הרמב"ם דפסק שם כת"ק בקודם כפרה דיפלו דמיהן לנדבה דהיינו לנדבת צבור וע"ש ברמב"ם ה' ה' דכל מקום שאנו אומרין יפלו לנדבה הוא שיתן המעות בשופרות כו' ע"ש. וא"כ ממילא גם בולד תמורה לאחר כפרה דהולד עצמו קרב עולה. היינו לקיץ המזבח ועי' בשבועות דף י"ב ע"א. וא"כ אין לו בהעולה זו שום הנאה ולמה יגדל עדרים בשביל זה כנ"ל. ודע דבמ"ש הרמב"ם רפ"ד דתמורה דולד ולד שלמים ותודה א קריבין מחשש דגידול עדרים וכתב הלח"מ אף דבגמרא ל איתמר אלא בשלמים סובר הרמב"ם דתודה ושלמים שוים בטעמא דגידול עדרים ע"ש. ולכאורה יש להעיר ע"ז מדמסיק הש"ס לעיל דף י"ח ע"א בטעמי' דר"א דולד ראשון דשלמים לא קרב מחשש דגידול עדרים והא דולד תודה קרב פרש"י דה"ט דלא גזר בתודה משום דלא שכיחי כשלמים ע"ש. וא"כ גם לדידן נימא חילוק זה בולד ולד ולא ניליף משלמים דאיתמר בגמרא. לתודה דלא איתמר בהדיא בגמרא מה"ט דתודה לא שכיח כשלמים [אך למש"ש סד"ה גזירה ל"ק להרמב"ם]. ובלח"מ הק' דמדתנן בתודה דולד ולדן קרב הרי סתם לן כת"ק בריש פרקין דולד ולד שלמים דקרב וה"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ע"ש. ואם נחלק בין תודה לשלמים היה מתורץ קו' זו דהלח"מ. ואולי מחשיב הרמב"ם החילוק דר"ש בין ולד ראשון לשני כעין הכרעה בין ת"ק דריש פרקין דסובר דכולן קריבות. לר"א דסובר דגם ולד ראשון לא קרב ופוסק כהכרעה זו נגד סתם. אך מהתוס' דשבת דל"ט ע"ב ד"ה אמר והובא במלא הרועים בקונט' שונה הלכות ערך סתם אות י"ז לא משמע הכי. וגם אין בזה כ"כ כללי דצריך להיות בהא דהלכה כמכריע עי' ספ"ק דפסחים. והנ"ל דמדפריך רבא הכא על ר"נ בפשיטות מריב"ל דולד שני אינו קרב משמע דסובר רבא כן להלכה. והא דפסק הרמב"ם דולד תמורה קרב אחר כפרה ולא חש לקושיית הש"ס כבר כתבנו בזה. וביפה עינים תי' דאף דבמדרגה חשיב ולד תמורה כולד ולד. מ"מ בזה לא שייך מעשיו מוכיחין דלגדל בעי ע"ש. אך עכ"פ זה משמע מדרבא דסובר דולד ולד אינו קרב דאמורא מצי לפסוק במקום שנראה לו נגד כללי הש"ס בהלכות ולכך לא חש הרמב"ם לסת"מ דתודה וסמך בפסקו על רבא. ובאמת צע"ק בקושיית הש"ס מדתני ר"ח לסיועי לריב"ל. דהא גם לריב"ל ע"כ אית תנא דסובר דגם ולד שני קרב כמבואר בריש פרקין אאא