מלאכת חושב ה

משמע דקאי אאותו אופן דהכל ממירין דרישא דמתני' וזה ודאי תקשי. ומ"מ מסיק דמקרא עדיף טפי להקשות. דמה שכתבנו נראה להש"ס במסקנא לדוחק

הכל מתפיסין בתמורה א' אנשים כו'. בתוס' ריש חולין נקטו הכל מתפיסין בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד. והקשה המהר"מ דא"כ מאי מקשו אפירושא דר"ת דתנן הכל ממירין לישנא אילימא לאשמעינן דגם במזיד התמורה נתפסת דאדרבה מזיד פשוט יותר. תקשי להו ארב יהודא גופא דמשני הכל מתפיסין בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד. ובעטרת שאול כתב דבלא ר"ת ה"א דתלמודין משני הכל בדיעבד וצריך תרתי דיעבד אחד לשוגג ואחד למזיד והרבותא בשוגג כו' ע"ש. ול"נ דשפיר הק' המהר"מ דאי כן הגירסא בגמרא כיון דרבותא הוא השוגג ה"ל למינקט איפכא אחד מזיד ואחד שוגג דדרך למינקט ברישא הפשוט יותר ועי' בזה בזבחים דצ"ב ע"ב בתוד"ה א"ה באורך. וע"כ דמזיד הוא הרבותא ותקשי כנזכר. ובמ"ש התוספות דס"ד דבמזיד לא תפס קדושה וכן לענין הקרבה משום דמ' בכתפי' וכשר בתמי'. שהשיב בש"מ דאינו דמיון להא דפ' התודה דשם הפי' דא"א להתיר לכתחילה להמיר ואינו ענין להכא. שכבר המיר אף שמ' בכתפי' וע"ש. ול"נ דמ' בכתפי' לישנא בעלמא נקטו ועיקר סברתם דאשמעינן דלא נימא משום דעבר אמימרא דרחמנא במזיד לא יהני וגם לאביי דס"ל אע"מ. כגון דא צריך לאשמעינן בלישנא אלימא דנקט. וכבר צידד בשושנת העמקים כלל י"ט לחלק בין שוגג למזיד למזיד במילתא דא"ר ל"ת ע"ש. ואע"ג שבאמת אין חילוק. התנא ברמז אשמעינן זה. וכן לענין הקרבה. היה אפשר לטעות דבמזיד לא קרבה משום דנעבד בה עבירה ובמזיד ואף שאינו כן עי' סוטה דמ"ו ע"א ובספרי תורת הקנאות שם מ"ש מהת"כ ויקרא בפסוק דואם מן הצאן דכתיב בעולה ע"ש. עכ"פ כל כהאי דיש מקום לטעות. רצה התנא להוציא מלב הטועה בצחות הלשון דתנא

לאתויי יורש כו'. בספרי מעשה חושב ריש ערכין הוכחתי דלא ברירא לסתמא דגמ' דמופלא ממיר מדלא אמר לאתויי מופלא ע"ש. וכעת נ"ל דיש לדחות די"ל דמשמע להגמ' דסיפא וסופג את המ'. אכולה מתני' קאי גם על מאי דמתרבי מהכל. ואם לאתויי מופלא לא שייך גבי' מלקות אף או עביד תמורה וכמו בהקדישו ונדרו דלא לקי עד שיגדיל עי' רמב"ם פרק י"א מנדרים ה' ד'. ובברה"ז בסמוך ע"ב הביא משמעות מהכ"מ דאשה אף דעבדה תמורה לא לקיא וגריס אשה נמי לא עבדה תמורה קמ"ל ע"ש. ולמ"ש דסופג את המ' אכולה מתני' קאי. מוכח דאשה לקיא כיון דגם נשים הוזכר במשנה

דתנן יורש סומך כו'. בש"מ גריס דתניא דבמשנה לא נזכר דברי ר"י. וכבר הביא ביד מלאכי סימן צ"ז מכמ"ד דנקיט על ברייתא דתנן. וביותר א"ש למ"ש בעין זוכר להגאון חיד"א מערכת הת' מר"ב כת"י דאם שנינו מקצתה במקום אחר במשנה אז קאמר דתנן ע"ש. וה"נ הא דיורש סומך וממיר תנן במנחות דצ"ב. ויש לעיין באשה שמתה אם בנה היורשה סומך על עולתה כיון דבחייה אין סמיכה על קרבנה כדאיתא במנחות דצ"ג וע"ש דס"א ע"ב בתוד"ה מצינו דגם אחר אינו סומך על קרבנה. לא עדיף היורש מהמוריש. א"ד כיון דהבן סומך על קרבן עצמו סומך נמי בקרבן אמו המתה. ולכאורה תליא בהא דזבחים ד' ז' ע"ב דסובר רבא דעולה הבאה לאחר מיתה אין פוסל בשינוי בעלים דאין בעלים לאחר מיתה ורב פנחס בריה דר"א סובר יש בעלים לאחר מיתה וכדפרש"י שהיורש הוא בעליה. ואם כן לר"פ דהיורש בעליה איתא בסמיכה כיון דזכר הוא. ולרבא דלא חשיב היורש בעלים אין בקרבנה סמיכה אף לאחר מיתה. והרמב"ם פרק ט"ו מפסוהמ"ק ה' ט"ו פסק כרבא וכתב הכ"מ משום. דבתרא הוא וע"ז השיב בקרן אורה שם בזבחים דרב פנחס הוא בתרא מדאמר ליה רב אשי דוקא קאמר מר ע"ש. ול"נ בטעם הרמב"ם מדאמר סתמא דגמרא בזבחים דף ד' סוף ע"א מה לשינוי קודש שכן פסולו בגופו כו' וישנו לאחר מיתה וכדפרש"י אבל לא שינוי בעלים שהרי מתו בעליו ע"ש ומשמע דלא ס"ל כר"פ דהיורש הוא בעליה. ואם כן אין יורש סומך על קרבן אמו המתה כנ"ל. והיה אפשר לכאורה לאוקמי פלוגתייהו דר"מ ור"י דפליגו בפלוגתא דרבא ורב פנחס אי יורש חשיב בעלים וכדפליגו בזה לענין שינוי בעלים אי חשיב בעלים. לולא דלהגמרא לא מסתביר הכי. ודע דכל יורש סומך ולאו דוקא בן בקרבן אביו ועי' בלשון הרמב"ם פרק ג' ממעה"ק ה' ט'. והנה לשיטת הרמב"ם פרק א' מנחלות ה' ח' דירושת הבעל מד"ס. לא שייך להסתפק אם יש לו הזכות גם בעולת אשתו שמתה לענין שיתכפר בה הבעל מקופיא עי' זבחים ד' ה' וד' ו'. דקמי' שמיא גליא. אך צע"ק אם יסמוך הבעל על עולתה שהוא כעבודה בקדשים] כמו יורש דאורייתא. ושייך בהחקירה אם ענין דרבנן מהני לענין דאורייתא עי' משל"מ רפ"ז מתרומות. וכן להא דיורש ממיר צ"ע אי מהני תמורתו בירושת עולת אשתו. ובזה היה אפ"ל עוד לכאורה דבמקום איסור דלא ימיר לא תקינו רבנן. כעין הא דתשובת הר"ן שהוזכר בחו"מ סימן רל"ה דלא מהני מכירת פעוטות שהוא דרבנן. בנכסים מועטים שהמכירה איסור הוא ע"ש. אך למש"ש הנתיבות דז"א רק בקטן שהקנין דרבנן רק משום כדי חייו כו' אבל בגדול מהני קנין דרבנן אף במקום איסור ע"ש. ואם כן גם בנד"ד אי מהני דרבנן לענין דאורייתא מהני נמי גם במקום איסור בתמורה וצ"ע

לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. בתוספות הקשה מ"ש דשאר קרבנו למעט והאי לרבות ותי' דלמעוטי ל"צ דממילא נימא דאין השותפין סומכין כמו דאין ממירין. והק' בצ"ק נימא למעט יורש דלא נילוף סוף הקדש דסומך מתחילת הקדש דאתרבי מואם המר ימיר דמימר. וביקר הערך ריש ערכין כ' דלק"מ דלמעוטי יורש א"א שהרי כתיב המר ימיר לרבות היורש וילפינן סוף מאתילה דיורש סומך כו' ע"ש. ולכאורה אינו מובן דאדרבה דכדי דלא ניליף כן נימא דאתי קרבנו למעט יורש וכדלא ילפינן לענין שותפין סמיכה מתמורה. אך למ"ש התוספות במנחות דף צ"ג ע"א בד"ה לפי. בהא דלא ילפינן דעכו"ם אינו ממיר מדאינו סומך. דרק גבי יורש גמרי מהדדי דאי חשיב קרבנו לגבי האי חשיב נמי לגבי האי אבל בעלמא לא ילפינן מהדדי כלל [וכוונתם כשהוא נגד הסברא כהתם דיש סברא שעכו"ם ימיר כמו דמקדיש. וכשאינו נגד הסברא ודאי גמרינן. כמ"ש הכא דל"צ למעט שותפין מסמיכה דניליף מדאין ממירין]. ואם כן בזה יש לומר אף דאמרינן דקרבנו אתי דלא ניליף סמיכה מתמורה לענין שותפין. לענין יורש אין סברא לומר כן. דאי חשיב קרבן דיורש לענין תמורה חשיב נמי קרבן דיורש לענין סמיכה. ואם לזה נתכוין ביקר הערך כל כהאי ה"ל לפרש. ועי' מ"ש בספרי מעשה חושב שפ בריש ערכין

מחד קרא נפקא. לשון רש"י דמשמע קרבנו ולא שליח בין של ישראל כו'. צע"ק דשליח נתמעט במנחות דצ"ג מוסמך ידו ולא יד שלוחו ועי' בתוס' ריש ערכין בד"ה קרבנו ולא קרבן חבירו [ובערכין לא הוזכר ברש"י שליחות]. וצ"ל דה"ל כאילו נקט ולא אחר כו'. דהא בלא"ה אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם כמבואר בב"מ דע"א ע"ב. כנ"ל

אם המר ימיר לרבות היורש. בנוב"ק חאה"ע ס"ס פ"א הובא הירושלמי דר"פ האיש מקדש דיליף מואם המר ימיר דלא שלוחו והוכיח מזה דבשוגג יש שליח לד"ע דאל"כ ל"ל קרא וכתב דנהי דש"ס דילן לא הזכיר דרש זה כו' ובריש