מלאכת חושב נח

אך ק"ק דא"כ אדמפליג ר"ש בין עולתו לפסחו ואשמו. בעולה גופיה ה"מ לפלוגי דבעולת חובה אינו עושה תמורה ובעולת נדבה עושה [וכן הא דרשב"י דאמר משום ר"ש אף לעולתו אין עושה תמורה כדאיתא בסמוך ע"ב. א"צ לאוקמי דפליג ר"ש ב"י עם ברייתא דהכא. אלא דנוקמי זו בעולת חובה וזו בעולת נדבה. אך בירושל' שקלים פ"ד ה' ז' בחדא ברייתא מיתניא וע"כ דפליג ר"ש ב"י עם ת"ק בדברי ר"ש]. וחילוק דחובה ונדבה מ"ל בהרי עלי עולה בין קבע נדרו תחילה בבהמה ללא קבע עי' תוס' ובש"מ בהשמטות. ואולי י"ל דמחמת הוכחת הש"ס דמוכיח דל"מ שם עולה דגבי עולת העוף שיחול קדה"ג על עולת נקבה דבהמה זולת היכא דקרבן זה בעצמו יוכל להיות עולת עוף וזה לא מ"ל אלא בעולת נדבה וכראב"ע. נימא דהא דעולת חובה דאי אפשר בעשיר לבוא לעולת העוף אינו רבותא כ"כ לאשמעינן דאינו עושה תמורה וע"כ לא חש ר"ש למינקט זה. ובפסח יש רבותא אף דמותר פסח קרב שלמים. והנקבה שהפריש לפסח אף דאיהי לא תקרב שלמים מ"מ כשתרעה ותומם יהא דמיה לשלמים דאיתא בנקבה והוי לכאורה כאילו זה הקרבן יכול לבוא נקבה וסד"א דעושה תמורה וכדסובר רבי באמת כן מטעם זה קמ"ל ר"ש דמ"מ אינו עושה תמורה ולא דמי לעולת נדבה. אבל עולת חובה היה אצלו דבר פשוט דאינו עושה תמורה [וע"ז י"ל דלא יפלוג רבי] ולכך לא נקיט ר"ש עולת חובה. ואשם דנקיט. לפי המסקנא י"ל דנקיט אשם אגב פסח ודו"ק

ודמיהן יפלו עם שאר נסכים לבדק הבית. דסבר ר"א סתם הקדשות לבדה"ב ואפי' בהמה כדפרש"י. וצ"ע מהיכי תיתי נימא הכי דכן היה כוונתו ועבר אאיסור ותורה דאסור להקדיש תמימים לבדה"ב כדאיתא לעיל דף ז' ע"ב הא יותר מסתבר לומר דהקדישן למזבח דאינו איסור. דלא שביין התירא ועביד איסורא כעין דאיתא לקמן דף כ"ז ע"א. ואף דבירושלמי פ"ד דשקלים הלכה ו' אריו"ח בטעמי' דר"א דיליף מדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' כו' מיכן שסתם הקדשות לבדה"ב [וכן הוא בת"כ]. לכאורה גזה"כ ל"ש לומר על מה דתלי בדעת האדם המקדיש. וקושייתינו הוא דנימא דלא היה דעתו באופן שיעבור על ד"ת. ובודאי דאיסור הקדש תמימים לבדה"ב הוא אף שמקדישן בהדי שאר דברים שמותר להקדישן דמה"ת נחלק בזה. ולומר דמיירי בלא ידע מהאיסור ולא שייך לומר דא"כ הקדש בטעות הוא דהא ר"א סובר הקדש טעות הוי הקדש כדאיתא בערכין דף כ"ג ע"א. דאין זה במשמע. גם לא מסתבר דלא יסבור ר"א איסור זה דלהקדיש תמימים לבדה"ב. ואין לומר דאין האיסור אלא במקדיש התמימים לבדה"ב אדעתא לפדותן שיהיו חולין אבל במכוין אדעתא לפדותן לצרכי קרבנות ושיפלו דמיהן לבדה"ב אין איסור. דבכה"ג הרי אינו סתם הקדש ואפשר דע"ז לא הוי פליג ר"י. והנה במ"ש בירוש' דיליף ר"א דסתם הקדשות לבדה"ב מקרא דקודש לה'. לכאורה נראה דגם לר"י צריך קרא להא דנקבות דימכרו לצרכי שלמים דיביא בדמיהן עולות. דהיינו דקודש לה' משמע דכולו לה' דעולה כולה כליל. ואף דעור העולה לכהנים. הא אמרינן בזבחים דק"ג ע"א דבעולות דמקדיש נכסיו גם לר"י אין עורותיהן לכהנים מדכתיב עולת איש פרט לעולת הקדש וכן הוא ברמב"ם ספ"ה ממעה"ק. ונחזור לקושייתינו. דיש להעיר דהמקדיש נכסיו סתמא משמע כל הנכסים והרי בערכין ריש דכ"ח סובר ר"א דאם החרים כולם אינו מוחרם וה"ה להקדש גבוה ע"ש בתוס' וא"כ איך סובר הכא דמהני הקדישו. אך למ"ש הכ"מ פ"ה מערכין ה' ח' להראב"ד דגרסינן במשנה דשקלים ר' אלעזר והוא ר"א בן שמוע ע"ש. ניחא דלא יסבור כלל דגם בדיעבד לא יהני ועי' ברמב"ם פ"ו מערכין ה' ב' דפסק דבדיעבד מהני וכמ"ש הכ"מ דמשמע להרמב"ם דרבנן פליגי על ר"א ע"ש. והרי מהכא נמי מוכח כן. אך עפ"כ לכתחילה לכ"ע אסור מה"ת להקדיש כל נכסיו או אפי' כל בהמותיו ע"ש בערכין וברמב"ם שם. וא"כ אולי י"ל דסברת ר"א כיון דלא חש אאיסור זה:

לא חש נמי אאיסור דמקדיש תמימים לבדה"ב ובכה"ג לא נימא לא שביק היתר ועביד איסור [וצ"ע לקמן דף כ"ז ע"א]. וכבר נו"נ האחרונים בחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אי שייך חזקה זו היכא דגם כשיבעול לשם קדושין יהא איסור דנימא כמו דלא חש להאיסור האחר לא חש נמי לב"ז ובשדי חמד מערכת האלף סי' ל"ב האריך בזה יעו"ש. וה"נ נימא כמו דלא חש אאיסור דלהקדיש כל נכסיו לא חש נמי אאיסור דהקדש תמימים לבד"ה דלא חמיר ליה איסור זה. מהאיסור דלהקדיש כל נכסיו. אבל אם מקדיש רק מקצת מבהמותיו תמימים סתמא אפשר דמחמת החזקה לא שביק התירא כו' יודה ר"א דלהקדש מזבח נתכוין משום דלא שביק התירא כו'. ובלח"מ ספ"ה ממעה"ק הק' במש"ש הרמב"ם וכן המקדיש נכסיו והיה בהם זכרים שדינן שיקרבו עולות כו' וזהו כר' יהושע. והרי הוא פסק בפ"ה מערכין הלכה ז' כר"א דזכרים ימכרו לצורכי עולות יעו"ש. ולהנזכר היה אפ"ל דהמקדיש נכסיו כו' שכתב הרמב"ם אינו בדיוק כ"כ כדדייקינן בלשון המשנה דמיירי כשעשה איסור להקדיש כולם אלא מיירי במקדיש מקצת מבהמותיו באופן דליכא איסור ובכה"ג גם לר"א דינם שיקרבו עולות הן עצמן דמחמת החזקה דלא שביק היתר כו' יודה ר"א דמסתמא למזבח נתכוין. אך דוחק לכוין בלשון הרמב"ם המקדיש נכסיו שהוא כלשון המשנה. כוונות שונות. גם בירושלמי שם בשקלים דנחית לחלק בין מקדיש נכסיו למקדיש עדרו דבמקדיש עדרו מודה ר"א לר"י שהוא למזבח ע"ש. ולדברינו יש לחלק במקדיש עדרו בין כולו למקצתו וצ"ע בכ"ז

ע"ב דגזר לאחר כפרה. פרש"י דאתי למימר נמי קודם כפרה אם נפל בו מום אפי לאיתויי בדמיו עולה וקעביד איסורא דכ"ז שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם. ונראה מדבריו דבלא נפל בו מום לא חיישינן דיתיקו לרעיה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה. דמה"ת יעשה כן דהא לאשם הפרישו וחזי לאשם והחשש רק בנפל בו מום דלא חזי תו לאשם. ולכאורה קשה דגם כשימיתו יש החשש דימיתו קודם כפרה דקיימי דמיו לאשם כשנפל בו מום ואסור להמיתו. אך י"ל דכה"ג אין לגזור דמצינו דוגמתו בחטאת שכיפרו בעליו דהיא מהמתות. וקודם כפרה אינה מתה כדתנן לקמן דף כ"ב ע"ב ונימא דכן דין האשם ורק ברעיה הוא דיש לגזור. ועי' בפי' ר"ג גזירה שמא יאמרו קודם שנתכפרו כששניהם עומדים א' לכפרה ואחד לרעי' והיה מפריש לרעיה קודם שנתכפר באחד וזה אינו דין דכיון שמחויב להביא אשמו ושניהם ראויים לאשם לא ירעה האחד עד שיתכפר בחבירו מש"ה קאמר ימות עכ"ד. ולכאורה משמע אליבי' דגם קודם כפרה דהאחר. ימית האחד מיד בלא רעיה וזה צ"ע לענ"ד. ומה דמשמע מדבריו דהניתק לרעיה קודם שיתכפר בחבירו אף אם אח"כ כיפר בחבירו קודם שהומם הרועה ונמכר להקריב בדמיו עולה. עשה איסור בהקדמתו רמיה לכפרת חבירו. אינו מוכרח דאפ"ל דאין האיסור אלא כשמביא בדמיה עולה קודם שכיפר בחבירו וקיימי דמיו לאשם וכדמשמע מפרש"י. ובמ"ש בפר"ג אבל בתמורת אשם אימא מודה לרבנן דירעו צריכא למימר נמי בהא דימותו דגזר הני אטו הני אשם שמתו ושכיפרו ע"ש. ולכאורה זהו כגזירה לגזירה כיון דגם במתו וכיפרו אינו אלא מגזירה אטו קודם כפרה וזה לא שייך בתמורה. וא"י מאי דחקו לזה דבפשוט י"ל כמ"ש הרע"ב דסובר ר"א כחטאת כאשם מה בחטאת מתה אף אשם מתה. ומ"ש ר"ג במשנה רא"א ימותו. כדמפרש בגמרא דגזר לאחר כפרה אטו לפני כפרה. נ"ל די"ל דהגמ' לא אמר רק דהוי ס"ד לומר כן אי לא נקיט בתמורה אבל