מלאכת חושב נז

דאפי' בזמנו לא עלה לבעלים ואפ"ה כשר ה"נ שלא בזמנו כו' ע"ש. וכבר כתבנו דמהש"מ נראה דדינו להקריבו עולה ומאי ראיה מריש זבחים דמיירי מזמנו. על שלא בזמנו כהא דאשם בן שנה כו'. ומסברא י"ל כיון דע"י מחשבתו לעקרו מאשם יחשב זמנו אפשר דזהו עדיף והדבר צריך הכרע וצ"ע:

דיליף ליה מבכור כו'. והק' בש"מ דא"כ בן שתים והביא בן שנה נמי ליקדש דהיינו מח"ז כו' ע"ש. ולכאורה י"ל כיון דילפינן מבכור לא נוכל למילף על משך זמן יותר מז' ימים דומיא דבכור דמלידתו פד זמן היתר להקריבו אינו רק ז' ימים. ומבן שנה עד בן שתים ע"כ יש יותר זמן. דהא איל לא חשיב רק משיהא לו שנה ול"א יום עד סוף ב' שנים ומתחילת שנה שניה עד כלות ל"א יום אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא הנקרא פלגס כמבואר ברמב"ם פ"א ממעה"ק הלכה י"א. וניחא הא דמח"ז כזה אינו קדוש. ובאמת במקדיש פלגס ז' ימים קודם שיגיע למדרגת איל יקדוש משום דבכה"ג יש ללמוד מבכור. ומשמע דלא נראה להש"מ לחלק בין זמן מועט למרובה. אך גם לתירץ הש"מ דלא ילפינן מבכור ומעשר אלא מח"ז דקודם ח' ימים שאין ראוי לשום קרבן כו' אבל בן שנה דחזי לקרבנות אחרים גרע כיון דחזי לעלמא וכאן דחזי ע"ש. וא"כ פלגס ראוי שיקדש למאי דאריו"ח בחולין דף כ"ג דבריה הוא וגם באמר הרי עלי עולה כבש או איל לא יצא בפלגס יעו"ש. וא"כ הוא דמי למח"ז דקודם ח' דקדוש כנ"ל לכאורה. ותי' הש"מ מבואר בזבחים דף קי"ד ע"ב בתוד"ה היתר. ובתוס' הק' אהא דלר"ש מח"ז קדוש ובבכורות דכ"א וזבחים די"ב משמע דלא קדוש ומחלקי בין לכתחילה לדיעבד. ובתי' בית מאיר נתקשה מה הכריחם לזה הא הרמב"ם פ"ו מבכורות בלא זה פוסק דלא כר"ש וא"כ מה כולי האי אם הסוגיא דזבחים לא אזלה לר"ש עכ"ד. וא"י מאי בעי' מהתוס' דהא עכ"פ מבכורות דכ"א דפריך לר"ש דניליף מקדשים דלא קדישי. מוכח דפשיטא להש"ס דמודה ר"ש דבקדשים לא קדישי וע"כ הוצרכו לחילוקם או כמש"ש בבכורות ע"ש. וא"כ למה נימא דהא דזבחים די"ב לא תיתי כר"ש. והנה למ"ש בבכורות דרק במעשר בהמה פליגי ר"ש ורבנן ובשאר קדשים מודה אפי' ר"ש דמח"ז לא קדיש [וע"ש בפרש"י מהת"כ ומיום השמיני כו' מניין אף להקדיש ת"ל קרבן]. ולעיל סוף דף ה' כתבתי בשיטת התוס' דזבחים דף קי"ד בטעם דקדוש מח"ז מדכתיב ומיום הח' ירצה והוי ככתיב דמקודם לא ירצה ומשמע ריצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי וכעין דאמרינן הכי במקדיש בע"מ למזבח ע"ש. וא"כ אפי' אם נימא דלא מוכח אלא על הקדש דמים. מ"מ נימא מגו דקדיש ק"ד נחתא נמי קדה"ג כבהא דמפריש נקבה לאשם. ובזה ע"כ תרעה כיון דא"א להקריב נקבה לאשם. אבל מח"ז אם כבר נחית עליו קדה"ג ע"י מגו דנחית עליו ק"ד (כדמוכח מקרא. וגם בלא"ה הא לא גרע מעצים ואבנים] ממילא ראוי הוא בעצמו להקריבו וא"כ מדברינו ק' טובא לשיטת התוס' דבכורות. בשלמא לר"ש דסובר דמידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ליה קדה"ג. נימא הכי גם במח"ז בשאר קדשים דלא נלמד מבכור. דנימא דגם מח"ז חשיב לא חזי לגופיה דבתר השתא אזלינן. אבל לרבנן דסברי מגו זו אף במאי דלא חזי לגופיה וכבהא דמפריש נקבה לאשם תקשי כנזכר. ומלשון התוספות דבכורות ובשאר קדשים מודה אפי' ר"ש. משמע דכ"ש דלרבנן לא קדיש מח"ז. ותקשי קושייתינו. ומזה נראה יותר כשיטת התוס' דהכא ודזבחים דבעבר והקדיש קדוש וצ"ע בכ"ז

דף כ' ע"א אלא מעתה כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש כו'. פרש"י לפרו פר יה"כ. וק"ק למה פי' כן דהא שפיר מתפריש גם בפר שמביא כ"ג בשגגת הוראה עם מעשה לעצמו כדאיתא ברפ"ב דהוריות וברמב"ם רפט"ו משגגות דמביא פר דמיירי מחטא ידוע דומיא הא דיחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו דבסמוך דמיירי מחטא ידוע. ופר דיוה"כ אינו על חטא ידוע. וגם הא לענין תמורה עסקי' הכא. והרי פר דיוה"כ גופיה אינו עושה תמורה כמבואר ברמב"ם פ"א מתמורה הלכה י' משום דאחיו הכהנים מתכפרין בו והרי הם בו כשותפין. ולשון הרמב"ם פ"א מתמורה הלכה כ"א וכ"ג שהפריש פרה לחטאתו כו' מתפריש שפיר בפר דשגגת הוראה עם מעשה ופרש"י צע"ק. ועי' מ"ש הרמב"ם ספ"א דתמורה בכל הנך דכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל ואפי' קדושת דמים ויצא לו זה מהכא לחלק בין חטאת לשאר קרבנות. והלח"מ כתב דלהראב"ד פ"ד מפסוהמ"ק לרבנן דר"ש כהן שהפריש פרה לפרו [וכן הנך דחשיב] קדוש ועושה תמורה דלא גרע ממפריש נקבה לפסחו ולאשמו כו' ע"ש. והנה מלבד קושיות הלח"מ שם. יש לי להעיר דהרמב"ם פט"ו ממעה"ק ה' ג' כתב במחויב חטאת ואמר על הבהמה חציה חטאת וחציה עולה או שלמים כו' תמות כמו שיתבאר בחטאות המתות וכתב הכ"מ דמפרש הא דלקמן דף כ"ו ע"א דאיתא הכי. דמיירי במחויב חטאת וכיון שא"א לו להתכפער בה משום דחציה עולה וחטאת לאו בת רעיה היא הלכך תמות ע"ש וכוונתו נ"ל אף דמצינו גם בחטאת רעיה כהא דלקמן רפ"ד בחטאת דעיברה שנתה עד שלא כיפרו הבעלים דתרעה כו' וכ"פ הרמב"ם פרק ד' מפסוהמ"ק הלכה ז'. י"ל דש"ה דבשעת ההפרשה ראויה היתה להקרבה ע"כ נשאר בה יותר קדושה להצריכה רעיה וממילא עושה תמורה כדאיתא הכא בכל הרועה להסתאב. אבל בחציה חטאת וחציה עולה דמתחילה לא נראית להקרבה קילי קדושתה שאינה רועה ואינה עושה תמורה וכמ"ש הרמב"ם פרק א' מתמורה ה' כ' דכל החטאות שדינן שימותו אין עושין תמורה ע"ש. ומ"מ קצת קדושה שייך בה לענין הא דדינה שתמות כיון דעכ"פ אין שינוי עצמיי בגוף הבהמה שהפריש חציה לחטאת. אבל בשינוי דפרה לפרו וכן בנשיא שהפריש שעירה והדיוט שעיר דהוא שינוי בעצם גוף הבהמה לא קדוש כלל לשיטת הרמב"ם אבל למ"ש הלח"מ בשיטת הראב"ד דבפרה לפרו וכן אינך קדשי ועושין תמורה כדין נקבה לפסחו ולאשמו. ובדין דחציה חטאת וחציה עולה דתמות שכתב הרמב"ם וכן במ"ש דחטאות שדינן שימותו אין עושין תמורה. לא מצינו שיפלוג הראב"ד על הרמב"ם וכללא הוא דשתיקת הראב"ד להרמב"ם כהודאה דמי עי' משל"מ פ"ט מכלאים הלכה י"א [ועי' בשדי חמד בכללי הפוסקים סי' ו'] זה ודאי קשה למה בפרה לפרו יקדש יותר לענין שתרעה ועושה תמורה. מבחציה חטאת וחציה עולה דתמות וממילא דאינה עושה תמורה ולכאורה זה לא גרע מפרה לפרו. ואולי י"ל דיש מעלה בפרה לפרו דעכ"פ משכחת לה שייכות קדושת קרבן על פרה כמו שלמים וכן בהא דשעיר ושעירה. אבל שיהא קרב שיהא ב' קדושות בחד בהמה זה לא מ"ל וצ"ע

הני תרי גופי נינהו. פרש"י אבל עולה נקבה בהאי גופא מ"ל דאי בעי מפקר נכסי' והוי עני וחזיא ליה עולת העוף. ולכאורה גם בעני דיש מקום שיחול גביה קדושה בעולת נקבה דבהמה מטעם ששייך אצלו עולת העוף: מ"מ לענין שיעשה תמורה דתליא בקדה"ג צריך מגו דנחית לה ק"ד נחית לה קדה"ג. וא"כ בעשיר דצריך עוד מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני. ה"ל תרי מגו. והרי לעיל די"א ע"א בבעיא דמקדיש אבר לדמיו סליק בתיקו אי אמרינן תרי מגו. אך י"א דאין לדמות המגות להדדי. וכהא דלעיל דף י"א ע"א סליק בזה בתיקו. ואלו בב"מ דף ט' ע"ב בהא דליקט את הפיאה הוא פלוגתא דר"א ורבנן אי אמרינן תרי מגו. גם למסקנא מתוקמי הא דר"ש גם בעשיר ושייך ביה עולת העוף בלא מגו משום דסבר כראב"ע ומיירי בעולת נדבה [ועי' בש"מ בהשמטות]