מלאכת חושב נו

פסח מהאם ומדמיה. אבל כשאסור להקריב הולד ינתקו עם האם לרעייה. ועלולים שיפלו בהם מום ויהא מביא פסח מדמי האם כנ"ל בדוחק ואכתי צ"ע בסברות אלו

אביי אמר כו'. עי' בתוס' דאם הולד דתמורת אשם יקרב [דהיינו אשם קמא] שא"י להקריב ב' אשמות. והק' בהגהת חק נתן ובהגהת הרש"ש דמ"מ יקרב עולה דזהו קו' והגמרא מעיקרא דהשתא ליכא עקירה לאם כו' ע"ש. ולכאורה י"ל למאי דאיתא בדף כ' ע"ב מחלוקת קודם כפרה כו' ופרש"י דהתם אר"א ימות דאם ירעה כו' אתי לאחלופי ולאקרובי לאשם ורבנן אמרי כיון דאיהו גופיה לא אקריב עולה לא אתי לאחלופי כו' ע"ש. הרי עכ"פ אם יקריב הולד עצמו עולה לכ"ע שייך חשש אחלופי ולאקרוביה לאשם. וא"כ שפיר כ' התוס' דאם הולד דתמורת אשם יקרב עולה יש חשש דיקרב אשם וידחה האשם קמא ונקטו גם חשש זה לבד הא דאיתא שם דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה

ה"נ מסתברא דבבהמה מעוברת עסקי' מדקתני היא וולדותיה. לכאורה קשה אי דוקא במעוברת עסקי' ה"ל למינקט היא וולדה דאטו במעוברת דוקא מתאומים עסקי'. אך י"ל כיון דלת"ק בין במעוברת בין בריקנית ונתעברה אח"כ ס"ל ירעו לכך נקטו וולדותיה דמשמע בכל גווני ורק ר"א דפליג עלייהו לא פליג אלא אמעוברת דנכלל בלשון וולדותיה כנ"ל

ע"ב והאי נמי חזי להקרבה קמ"ל. בש"מ הביא גירסא סד"א טעמא דר"א דסבר כיון דאקדשיה אימיה קדושת דמים אקדשיה נמי לולד ק"ד ומגו דקדוש ק"ד קדה"ג נמי מחתא ליה דהא חזי ואימא ה"נ א"כ נפלוג ר"א במפריש נקבה לאשם ונדע דכ"ש מפריש נקבה לעולה כו' ע"ש. ויש לעיין באמת אמאי לא נימא מגו זו דליקדש הולד קדה"ג כבמקדיש זכר לדמיו דבסמוך. והנ"ל דלמאי דסליק בתיקו לעיל דף י"א ע"ב אמרינן תרי מגו ע"ש. י"ל דה"נ הוי כעין תרי מגו. דק"ד דולד שבא מק"ד דהאם קרי ליה בבכורות די"ד ריש ע"ב כטפל לגבי עיקר יעו"ש. וא"כ י"ל דק"ד דולד תורת מגו עליו דקדיש במגו דק"ד דהאם ולכך לא נימא תו מגו על הולד שיקדוש קדה"ג זולת במפריש נקבה לעולה לר"א ומטעם דאיכא שם עולה על אמו. ולפי"ז יש לפשוט מזה בעיא דלעיל דף י"א דלא נימא תרי מגו אע"ג דשם סליק בתיקו ועי' בע"ז דף ס"ח סוף ע"א בתוס' וביד מלאכי סי' תרל"ה. וי"ל נמי בהא דבכורות שלא יהא טפל תמור מהעיקר לכך מתפיס בע"מ קבוע למזבח וילדו דנפדין תמימים. ג"כ הטעם משום דתרי מגו לא אמרינן הלכך לא תל קדה"ג על הולדות התמימים. וכן נ"ל בולד אפי' זכר דאשם נקבה לר"ש דחשיב אשם נקבה כבע"מ קבוע נפדה תמים דשייך בזה הסברא שלא יהא טפל חמור מהעיקר כמו בולד דבע"מ קבוע

הקדיש זכר לדמיו קדוש קדה"ג. בספרי מעשה חושב בערכין דף ה' ע"א כתבתי דלהתוס' בזבחים דף נ"ט דמתפיס תמימים לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח הוא מדרבנן משום דלא שכיחי תמימים ה"ה מקדיש זכר לדמיו דקדוש קדה"ג מדרבנן ודאמרינן כן במקדיש נקבה לאשם אף דב"כ וב"כ לא יקריבו בהמה זו הוא משום לא פלוג ע"ש. והנ"ל דכן צ"ל בשבועות דף י"א בתמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין משום דלב ב"ד מתנה שאם לא הוצרכו יהיו לדמיהן דפרכינן מהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדה"ג. ולכאורה הא י"ל דש"ה דנפדין תמימין אדעתא לחזור וליקחם ממעות תרומה חדשה ובכה"ג לא שייך טעם התקנה משום דלא שכיחי תמימין דנמי י"ל דמשום לא פלוג ראוי שלא לפדותן תמימין אף דל"ש בזה טעם התקנה וכדמוכח כן מהא דמקדיש נקבה לאשם ובתוס' כתבו דהא דשבועות שם דאמר דלדמי נסכים לא קדיש קדה"ג אפיא כר"ש כו' וכדפירש בצ"ק דרבה כר"ש ס"ל ע"ש [וע"כ צ"ל כן דהא ר"ש גופיה סובר דתמידין שלא הוצרכו לצבור אין נפדין תמימים כדאיתא שם ע"ב וכדמסיק שם דף י"ב פ"א דלר"ש מקיצין בהן את המזבח יעו"ש]. וצ"ע דא"כ ה"ל לפסוק כר"ש כיון דלא מצינו אמורא שיפלוג בזה על רבה שיסבור כת"ק והרי הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק ה' ט"ז פסק כת"ק ואולי אפשר לחלק דשאני במקדיש נקבה לאשם דעכ"פ איכא במינה אשם דהיינו בזכר דנקבות וזכרים מין אחד חשיבי וגם משכחת לה שיצא ממנה אשם כשתלד זכר בכה"ג דוקא הוא דאמרינן מגו דנחית על הנקבה ק"ד נחית עלה קדה"ג עכ"פ להא שתצטרך מום לפדותה אבל במקדיש בהמה לדמי נסכים דאין נסכים ממין הבהמה כלל וגם לא מ"ל שיצא מהבהמה נסכים בזה לא אמרינן מגו דקדשה ק"ד תקדוש קדה"ג שיצטרך מום לפדותה ואכתי צ"ע

אשם בן שנה כו'. בתוס' כתבו דהא דתני במנחות פסול ותעובר צורתו כו' אתיא כר"ש דאינן קדושים והוי כשוחטים קדשי בדה"ב בפנים דפסול. ודבעי עיבור צורה ה"ט דלא ליחלפו בשאר קדשים פסולין דבעי עיבור צורה. והנ"ל הא דלא תירצו דתיתי כתנא דבי רבה בר אבוה בפסחים דף פ"ב ע"ב דאמר אפילו פגול טעון עיבור צורה עי' בתוספות במנחות דף מ"ח. הוא משום דיליף לה עון עון מנותר כדאיתא בפסחים שם. וזה לא שייך אלא בקדשי מזבח דומיא דנותר ולא בקדשי בדה"ב. אך יש להקשות דא"כ בהא דתני שם זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו: ויצא לבית השריפה. הרי דלא גזרינן להצריך עיבור צורה בפסול בגופו אטו שאר קדשים פסולים דצריכי מדינא עיבור צורה ומ"ש בזה דוקא דגזרינן וצ"ע. ובמ"ש התוס' מר' אפרים: דהכא בשלא לשמו ולכן כשר כו'. לכאורה צ"ל דכל העבודות דהיינו שחיטה קבלה הולכה וזריקה עשאן לשם עולה. דאם רק השחיטה היה לשם עולה ואינך לשם אשם לכאורה אינו ראוי להכשירו לעולה כיון דההקדש היה לשם אשם וכן רוב העבודות היה לשם אשם. ולאשם אין להכשירו כיון דצריך בן שנה והוא בן שתים וע"כ דכל העבודות עשאן לשם עולה ואז כשר לשם עולה אף שהופרש והוקדש תחילה לשם אשם. והנה זה פשוט דלכתחילה אסור לשנותו לשם עולה משום דאסור לשנות מקדשים לקדשים ועובר בל"ת עי' ברמב"ם פ"ד מתמורה הלכה י"א: מדכתיב בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים וה"ה לשאר הקדשים שאין משנין אותו מקדושה לקדושה. ובודאי זה נאמר גם על קדשים שאין ראוי להקריבן למה שהקדישן והפרישן תחילה וכדמוכח מדתנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם. ומשמע דאסור: לשנותה לשלמים. וה"ה כשצריך בן שנה והביא בן שתים. אך: צ"ע בכבר עבר ושחטו לשם עולה. אם מותר לעשות שאר העבודות לשם עולה. אע"ג דבאשם כשר אסור לשנות עוד אף דכבר שינה בעבודה אחת כדאיתא בריש זבחים. הוא משום דיתכשר גם כשיעשה שאר העבודות לשם אשם. אבל בזה דלא יתכשר לשם האשם שהפרישו כדמשמע במנחות וא"כ אפשר דעדיף שיעשה גם שאר העבודות לשם עולה ויקרב עולה מהא דיצא לבית השריפה. או אפשר דגם אם יעשה שאר העבודות: לשם אשם יתכשר לעולה אם שחטו כבר לשם עולה כיון דא"א לו להיות אשם דלא כמ"ש מתחילה ועכ"פ כשרות דהכא לעולה הוא וכמ"ש בש"מ בהשמטות בשחטן שלא לשמן דכיון דעקר שם: אשם מהם ועשה עולה יהיו כשרים דהא חזי שפיר לעולה כו' ע"ש. ומשמע דדינו להקריבו עולה. שוב ראיתי בקרן אורה בזבחים דף קי"ד [שהובא בתוס'] שהק' דהא בשביל מחשבת שלא לשמו לא נשתנה הזבח ואשם הוא כדמעיקרא כדאיתא בריש מכילתין ולמה יוכשר מח"ז בשלא לשמו יותר מלשמו וכתב דלא פסל מח"ז אלא בעושה לשמו כמצותו אבל בשלא לשמו כיון