מלאכת חושב נה

לחלק בזה בין ההקישים כעין שכתב במלא הרועים ח"ש ערך היקש אות י"ז לחלק דאף אי היקש שאינו מפורש צריך קבלה מסיני בהיקש מפורש א"צ ע"ש. וה"נ נימא דאף להסובר בהיקש דלמען תהיה תורת ה' בפיך לדמות ס"ת לתפלין. דאינו למה שהוא בתפלין מהללמ"מ. הוא משום דהיקש זה אינו מפורש כ"כ. אבל היקש דכחטאת כאשם חשיב היקש מפורש וילפינן מיניה גם למה שהוא מהללמ"מ כנ"ל לכאורה

בדמים אין הוא עצמו לא. עי' מ"ש דעל ולד תמורת אשם לא נאמרה ההלכה דתרעה. ויש לעיין במ"ש הרמב"ם פ"ד דתמורה ה' ב' ולד החטאת תמות ואצ"ל ולד תמורתה. וק"ל אחרי דולד תמורת חטאת אינו בחשבון חמש חטאות המתות. מנלן דתמות. ואף אם נמצא איזו סברא לדון בזה מק"ו. הא אין דנין ק"ו בהלכה עי' שבת דף קל"ב ופסחים דף פ"א. והכ"מ לא הראה מקור לדברי הרמב"ם הנזכר. ולא מצאתי מי שידבר בזה. ועי' בגמ' ריש דף זה וצ"ע

דף י"ט ע"א שאני אחה"פ דמותר פסח גופיה קרב שלמים. עי' פרש"י דהך שנתותרה לאחה"פ שם שלמים עלה כו' אלא שא"י ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח אתא. וביאר בשעה"מ פ"ד מק"פ ה' ה' בפלפולו בדברי הרמב"ם דה"ט דכיון דמותר פסח דקרב שלמים נפ"ל מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר י"ל דקרא איירי בפסח שהיה ראוי ליקרב לשם פסח ונשתייר אחה"פ בזה אמרינן דקדושת הפסח עצמה משתנה להיות שלמים אבל במפריש נקבה לפסחו כיון דאינה ראויה ליקרב לשם פסח כי נשתנה להיות שלמים אותה קדושה דחויה עצמה היא היא הנשתנית ולכך אינה קריבה בעצמה כדין פסח רק מביא בדמיה שלמים ע"ש. וצע"ק בזבחים דף ט' דמצריך ג' קראי להא דמותר פסח קרב שלמים חד לעברה זמנו ושנתו כו' וכתבו התוס' שם ריש ע"ב ה"ה שנתו בלא זמנו ואף שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח דכשיגיע זמנו תעבור שנתו דאפי' מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתנן בפסחים דף צ"ז ירעה כו' ויביא בדמיו שלמים עכ"ד. ולכאורה גם במקדישו לפסח תוך שנתו רק כשיגיע זמנו תעבור שנתו הוי כמקדיש נקבה או בן ב' שנים דאינו מקריבו עצמו שלמים אלא למוכרו כשיומם וינקה בדמיו שלמים דשייך ביה טעם השעה"מ כיון שא"ר לפסח בזמנו ה"ל קדושה דחויה. ולא משמע כן ברמב"ם פ"ד מק"פ דבהלכה ד' שם כתב המפריש נקבה לפסחו או זכר בן ב' שנים ירעה כו' ויביא בדמיו שלמים. ובהלכה ח' כתב פסח שעברה שנתו כו' ה"ה כשלמים לכ"ד טעונין סמיכה כו' והוא ברייתא בפסחים דף צ"ז ע"ב. ומדלא כתב בזה תרעה כו' משמע דהוא עצמו קרב ותקשי אפילו בהקדישו לפסח תוך שנתו כיון דבזמן הקרבת הפסח יעבור שנתו ה"ל קדושה דחויה לפסח והיא הנשתנית לשלמים וא"כ א"ר ליקרב הוא עצמו. וע"כ נחלק דאם בשעת הקדישו היה בתוך שנתו והיה כשר לפסח אלו היה אז זמן הקרבת הפסח. בכה"ג לא חשיב כ"כ קדושה דחויה ובכה"ג קרב בעצמו שלמים בעבר שנתו בזמן הקרבת הפסח. ורק במקדיש נקבה או עבר שנתו בשעת הקדישו לפסח דהוי קדושה דחויה בשעת עיקר ההקדש זה גרע וחשיב יותר קדושה דחויה לענין שלא קרב בעצמו שלמים אלא בדמיו אחר שיומם ויומכר כנ"ל בדוחק. ובמש"ש השעה"מ בפסק הרמב"ם פ"ד מתמורה הלכה ז' במפריש נקבה לפסחו וילדה דירעה הולד כו'. דהוא דסובר הש"ס דאף אי בע"ח אין נידחין מ"מ אינו קרב הולד משום דכיון דמכח קדושת אמו אתי ואמו אינה ראויה לפסח שדינן ליה בתר אמו לגמרי וחשיב הולד גופיה כנקבה דעובר ירך אמו וכן בהא דמשמע בריש פרקין דולד בע"מ לרבנן דר"א אינה קריבה אף דלכ"ע בבע"מ גלי קרא דאין בע"ח נדחין והוא משום דהיכא דקדוש מכח אמו לגמרי שדינן ליה בתר אמו ע"ש באורך. ועיין לפי"ז במ"ש הרמב"ם פ"ג מאיסורי המזבח ה' י"ג דאם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה כו' ולדה כשר למזבח אפי' נרבעה כשהיא מקודשת ואח"כ נתעברה כו' ע"ש. וצ"ל דולדה כשר למזבח במקדישו. דאי מכח קדושת אמו הא לאחר שנרבעה קדושה דחויה היא ה"ל לשדות הולד בתר אמו ואם ולד שלמים הוא כמו דאמו פסולה כן הולד יפסל ויהא הדין לרעות עד שיומם וימכר ויהא דמיו לשלמים דמ"ש מולד נקבה שהפרישה לפסח וכן מולד בע"מ לרבנן דר"א דלא קרב הולד גופיה. אך למ"ש הלח"מ סוף הלכות תמורה בשיטת הרמב"ם דגם לרבנן דר"א ולד בע"מ קריבה דגלי בהו קרא דקריבה ולא ילפינן הא דנקבה לעולה מולד בע"מ דשאני הני דקדושים מתחילתן היו כו' ע"ש והיינו דנקבה לעולה מעולם לא היתה ראויה משא"כ בע"מ דמיירי בקדם הקדישן למומן ועי' ברמב"ם פ"א מאיסורי המזבח ה' י"א. וא"כ נרבעת לאחר הקדישה היתה ראויה מקודם להיות שלמים ה"ל ולדה כולד בע"מ [וע"ש פ"ג ה' י' דמקדיש רובע ונרבע הוי כמקדיש בע"מ] ולכך מקריב ולד נרבעת אפי' היכא שקדושתו מכח קדושת אמו. ומ"ש הרמב"ם שם ה' י"ג ואצ"ל אם נרבעה והיא תולין ואח"כ הקדישה ונתערבה שוולדה מותר ע"ש. בזה ע"כ מיירי כשהקדיש הולד אחר שנולד דהא לא נתקדש ולד קדה"ג מכח אמו כיון שנרבעה ואח"כ הקדישה ה"ל כמו קדם מומן להקדישן ועי' ברמב"ם שם פ' א' הלכה י"א. ואכתי צ"ע בכ"ז:

א"ה נפלוג נמי ברישא. פרש"י בילדה קודם הפסח נימא ר"א דהולד עצמו יקרב שלמים דקודם פסח נמי אי שחיט לפסח לשם שלמים כשר כו'. ולכאורה תקשי הא לא דמי קוה"פ שעומד סתמא לפסח כשיבוא זמנו משא"כ לאחה"פ. ועי' בפסחים ד' ס' ע"ב בתוד"ה בשאר ימות השנה דפי' קודם שהגיע זמן הפסח כדפרש"י ולכך בעי עקירה כו' אבל לאחה"פ משמע בדף ס"ד ע"א דספיקא הוי ע"ש. וא"כ הא י"ל דרק בנשתיירה לאחה"פ חשיב שם שלמים על אמו עכ"פ לדמיה סתמא בלא עקירה דסתמי' לשלמים קאי משא"כ קוה"פ ל"ח סתמא שם שלמים על אמו לדמיה כל זמן שלא עקרה בפירוש ממה שהפרישה לפסחו. וי"ל דמש"ה לא פליג ר"א ארישא. ורחוק לכוון זה בדברי אביי דאמר למקום שהמותר הולך כו' וכדפרש"י דקודם פסח בהפריש ב' פסחים לאחריות לא חזו לשלמים לכתחילה דסתמייהו לפסח כו'. דבדברי אביי פרש"י דטעמי' דר"א לאו משום דאיכא שם שלמים על אמו כו'. והרי גם רבא דנחית לטעם דשם שלמים על אמו ה"ל לחלק כמ"ש דבסיפא איכא שם שלמים על אמו בסתמא עכ"פ לדמיה משא"כ ברישא קודם הפסח דצריך עקירה. ולמ"ש הצל"ח בפסחים שם בד"ה מאי הוי עלה. מיומא דס"ג דבשום פעם בשאר ימות השנה פסח ל"ל עקירה ע"ש. לפי"ז י"ל כן הכא אף דאליבא דרבא קיימינן. ובתוס' הביאו מפרש"י דנימא לר"א ילדה לפני פסח בעצמו יקרב פסח ופי' דאי הכי הוא דבלא שינויא דרבא ה"א דשאני בעולה דאם הולד קרב עולה לא נעקר שם עולה מהאם דיכול להקריב עולה בכל יום אבל הכא דאם הולד קרב פסח נעקר שם פסח מאמו ממנה ומדמיה דא"י להקריב רק פסח אחד לפיכך אין להקריב הולד בפסח כו'. ולכאורה אינו מובן דהרי אם לא יוממו קודם פסח וע"כ צריך להקריב פסח אחר הרי ע"כ יתעקר שם פסח מהאם ומהולד ומדמיהם דא"א למוכרה להאם בעוד תמימה וא"כ למה לא יקריב הולד גופיה לפסח כיון דגם זולת הולד יעקר שם פסח מהאם ומדמיה. והנ"ל דבכל מקום דנקיט ירעה עד שיסתאב. הכוונה דע"י שירעה עם שאר בהמות יותר עלול לבוא לידי מום. משאם היה מחזיקו ברפת. וא"כ אם יהא דין הולד להקריבו בעצמו מסתמא יחזיקנו ברפת כדי שלא יומם ויש לחוש שיחזיק עם הולד גם האם ברפת וגם האם לא תומם והרי זה עקירה שם