מלאכת חושב נג

מדרבנן. ובלישנא דממוגרייהו עי' מ"ש בצ"ק

לא יקרב שלמים. והוא מגזירה דיגדל עדרים ויבוא לידי גיזה ועבודה כדפרש"י בגמ' והק' תוי"ט דתפ"ל דמשהה ועובר בעשה א"נ בבל תאחר. ובהגהת הרש"ש כתב דאין מבטלין מ"ע משום סייג רק כדי שלא יבוא לאיסור בקום ועשה כפין שכתב השאג"א סי' ד' ע"ש. ול"נ די"ל דשאני בנידון דהשאג"א דהיינו דלא גזרי' משום סייג דביטול עשה דשוא"ת דמאי אולמא דהאי מהאי. אבל בל תאחר הוא לאו אלא שא"ב מעשה ואין לוקין. והפרמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת סי' א' אות ז' כתב דחמור משאר לאו ע"ש. אך אינו מוכרח כ"כ

וחכ"א יקרב. בתוספות הניחו בצ"ע חכמים היינו ת"ק. ובתפארת ישראל כתב דסד"א דמודה ת"ק דלכתחילה לא יקרב ורק בששחטן יקריבן ולר"א בשחטן לא יקריבן קמ"ל חכמים דסיפא דיקרב גם בלא שחטן עדיין ע"ש. ולא נ"ל מדנקיש ברישא וטעונין סמיכה דזהו מחיים ומשמע דת"ק מחיים איירי. ולא ניתן להאמר דקאי על לאחר שחיטה והכוונה דלא יקריבו אלא באופן שסמך עליהם מחיים. דהא סמיכה לא מעכבא כדאיתא במנחות דף צ"ג וברמב"ם פ"ג ממעה"ק ה' י"ב. ובלא"ה כיון דנקיט ולד ותמורה ביחד ותמורה לכ"ע גם מחיים יקרב לכתחילה וה"נ ולד. והמחוור הוא כמ"ש בצ"ק ע"ש

גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים. פרש"י ובתודה לא גזר משום דלא שכיחא כשלמים. ולכאורה נראה מזה דלא כמ"ש במלא הרועים ח"ש ערך מילתא דלא שכיח. מהליכות אלו דרק כהא דריש ביצה דלא גזרינן ביצים במעי אמן דלא שכיח אטו נולדה דשכיח אבל לא שכיח אטו לא שכיח גזרינן כדגזרינן ביצה נבלה שנמצא בה אטו ביצה טריפה שנמצא בה כיון דשניהם לא שכיח ע"ש. דהרי הכא דנגזור בתודה שלא יקריב ולדה כדי שלא ישהא התודה גופה הוי ל"ש אטו ל"ש והיה אפ"ל דרק בדבר הרשות גזרינן ל"ש אטו ל"ש אבל כדי שלא לבטל מצות ההקרבה גם כה"ג לא גזרינן. אמנם מדתנן בריש ברכות דכל הנאכלים ליום ולילה אמרו חכמים עד חצות ופרש"י ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבוא לאוכלם לאחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת כו' וע"ש בצל"ח דעיקר ההרחקה היה בשביל תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם ודקדק כן מהירושלמי ע"ש. הרי אע"ג דתודה לא שכיח כ"כ מ"מ גזרו בה משום חשש דבתודה גופה ואף במצוה דאכילת קדשים עי' בצל"ח בביצה סוף דף י"ט דגם אכילת בעלים קק"ל הוא מצוה. אך בזה היה אפ"ל דלכך גזרו אף בתודה דל"ש כ"כ משום דחשש אכילת נותר הוא חשש דכרת. משא"כ גזירה דהכא משום גיזה ועבודה בקדשים דאינו בכרת. ואף דבפי' ר"ג כתב התקלה שיאכל מהן וכסבור של חולין הן. וא"כ גם בזה יש חשש כרת דשחיטת קדשים בחוץ. מן פרש"י משמע דלא ס"ל חשש זה די"ל דלמעשה רבה כזה שישכח לא חיישינן ולכך לא נקיט רק חשש דגיזה ועבודה. אמנם שיטת הרמב"ם פ"ד ממעה"ק הלכה ב' דגם בהקטר חלבים עשו סייג שלא להקטיר אלא עד חצות. ומשמע דגם אימורי תודה בכללן. והרי בזה ליכא חשש כרת כשיקטירן אחר עה"ש. אך באמת לק"מ דודאי אין לדמות הגזירות דאף אי גזרו באכילת קדשים וכן בהקטרה להרמב"ם לאסור אחר חצות גם בתודה דלא שכיח כ"כ לכ"ע. מ"מ אין קושיא מר"א דגזר על ולד שלמים ולא על ולד תודה משום דל"ש כ"כ דאפ"ל דהך גזירה קיל יותר בעצמותה והראיה דחכמים פליגי לגמרי על הך גזירה גם בשלמים וסברי דולדן יקרב ובגזירה דעד חצות לא פליגי ולולא ד' רש"י היה אפ"ל לכאורה בהחילוק מולד שלמים לולד פודה. ע"פ סברת הט"ז באו"ח ס"ס תקפ"ח וביו"ד סי' קי"ז דבמקום שים היתר מפורש מה"ת אין כח לחכמים לאסור. ובספרי נש"ר ביבמות דף ז' ע"ב בד"ה וראה קרי. כתבתי דהא דמת נכנס במחנה לויה מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו דהיינו במחיצתו חשיב כמפורש. והבאתי מ"ש הפ"י בקידושין דף ע"ג דספק ממזר חשיב התירה התורה בהדיא כו' ע"ש. הרי דיש דרשות דאף שאינם מפורש ממש הוי כמפורש היכא דהוא דרש פשוט. וא"כ י"ל ע"פ מ"ש בהתורה והמצוה פ' צו סי' ק' בקרא דאם על תודה יקריבנו דמזה ילפינן ולדה ותמורתה וחילופיה שכתב דמלת על זרה שתודה היא שם הקרבן [לא כפרש"י על הודאה] והל"ל אם תודה יקריבנו ודרשו חז"ל שבא לרבות ולד ותמורה שקרבה על תודה ר"ל בסיבת התודה ובגללה ע"ש. וי"ל דדרש זה אלים טובא והוי כמפורש דקרב ולד תודה ולא דמי לדרש דאם זכר דמרבינן ולד שלמים וכן דרש דרק קדשיך דלעיל דאינם רק דרשות ואינם פשוטים כ"כ וכדבעינן לולד ותמורה לכל אחד ריבוי מיוחד אבל דרש דואם על תודה דמפרשינן כל שבא בגללה דתודה. ה"ה כמפורש בקרא דולד תודה קרבה ולכך לא גזרינן בה כנ"ל לכאורה ובתוס' רעק"א דקדק מדתנן רא"א ולד שלמים לא יקרב ושייר ולד תמורה משמע כיון דתמורה לא שכיח שיעבור בלאו קרב ולדה לר"א ע"ש. והנ"ל דיש בזה גם סברא להיפך למיחש ביה לתקלה דגיזה ועבודה כמו דלא חש לעבור אאיסור תמורה כן לא יחוש אאיסור גו"ע. ועי' מ"ש עליו בהגהת הרש"ש

ע"ב לאתויי ולד המעושרת כו'. בצ"ק הק' לעיל דפריך ולד דמאן לישני ג"כ הכי ע"ש. ואולי אפ"ל להגירסא תני ר' חייא ולדידיה מצינו ביבמות דף מ"ו ע"ב דר' חייא ברבי [עי' סדר הדורות אות ח' מסדר תנאים ואמוראים דר' חייא הגדול נקרא ברבי] סובר דאינו גר עד שימול ויטבול דאין דנין אפשר משאי אפשר ע"ש. וא"כ שפיר מצריך הוא למעט ולד המעושרת דלא הוי ילפינן מבכור משום דאין דנין אפשר משא"א. אבל על ר' ישמעאל דלעיל דדריש למעט ולדות שאר קדשים מרק. לא ברירא להש"ס דיסבור אין דנין אפשר משא"א [עי' במלא הרועים ערך דנין]. ואי יסבור דנין א"א לאוקמי אליבי' בולד המעושרת דתקשי כקושיית הש"ס דניליף עברה עברה מבכור לכך מהדר לשנויי באופן אחר כנ"ל לכאורה

א"ה מאי אסהדותי' ומשני לאפוקי מר"א כו'. והק' בהגהת חק נתן וכי לא ידע מהא דלאפוקי מדר"א כו' ע"ש. ולי קשה להיפך אי רק לאפוקי מדר"א ולא מדרבא ה"ל למינקט רק הא דאכלו ולד שלמים הקרב ולמה סיפר מה שאכלו בפסח אמו שלמים דהוא למותר וע"כ דאשמעינן דנולד הולד קודם פסח ונקרב בסוכות ודלא כרבא. ואפ"ל ע"ד דאיתא לעיל סוף ע"א דיש סברא דבולד ולד מודה ר"א משום דאישתכחן דרי כדפרש"י שאין אדם נזכר שמשלמים באו ע"ש. וה"נ גם בולד ראשון משכחת לה שהיה הולד חולה זמן מרובה מעת שחיטת אמו עד דכשיבריא ישתכח דמשל שלמים בא ועל כה"ג אולי גם לר"א קרב ואף ע"ג דמסתימת דברי ר"א לא משמע הכי מ"מ יש לטעות בזה. לכך סיפר דאכלו אמו בפסח וולדה בחג שאינו זמן מרובה כ"כ מזמן שחיטת אמו ומזה שפיר מוכח לאפוקי מר"א. ועי' מ"ש הט"א בר"ה דף ו' בהא דאמר בחג שבועות דמעיו"ט הקריבו ואכלו ביו"ט דשלמים נאכל לב' ימים ולילה א' יעו"ש, והנה למ"ש הצל"ח ריש ברכות מהרמב"ן דעיקר מצות שלמים שיאכל ביום זבחו רק בנשאר ליום ב' התירה התורה לאכול גם למחר ומחשיב זה למילתא דלא שכיחא ע"ש. ובודאי ר' פפייס היה מהמהדרין לעשות המצוה עצהיו"ט ואם מפני איזו אונס לא אכלו ביום זבחו. ק"ק דלא ה"ל לספר מהאכילה אלא מההקרבה דערב החג. והט"א כתב כן משום דאין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. ובערוך לנר שם השיב דה"ל לתרץ למ"ש איהו גופיה דתשלומין יש כל ז' אחר עצרת לענין עשה ובל תאחר כמו לענין ראיה וחגיגה ונפרש