מלאכת חושב נב

תמה על עצמי הא מפורש כן בבכורות דף הנזכר דעושין תמורה אחר פדיונן לענין שתמות וכדהסבירו התוס' שם. ומה דפרש"י בחולין דף ק"ל קודם פדיונן עושין תמורה. צ"ל דמשמע ליה עושין תמורה סתמא דתנן במשנה. שתהא התמורה כמו הקדושה [עי' רמב"ם שם ה' ג'] וממיתה לא איירי לכך מפרש קודם פדיונן. ומ"מ הרמב"ם שפיר נקיט דבריו כסוגיית הש"ס דבכורות הנזכר

ויכול כל קדשים כן ת"ל רק דברי ר"י. בקרן אורה בנזיר דף כ"ה הק' דהכא מסקי' לר"י דרק אתי לעבור בעשה אם הקריבם ולקמן דף כ"א ריש ע"ב כתבו התוס' לר"י דרק אתי להא דאין מביאין לכתחילה בכור ומעשר מח"ל וכתב דהא דממעט הכא גם בדיעבד הוא משום דלכתחילה מן הלכתא נפיק אבל זה ק' דהכא דריש לולדות והתם דריש לבכור ומעשר מח"ל וכתב דצ"ל דר' ישמעאל לחוד ותנא דבי ר"י לחוד עכ"ד. והנה מהתוס' דיבמות דף ו' ע"ב ד"ה או אינו. משמע דתנא דבי ר"י ור"י כחד חשיב ע"ש ועי' ביבמות דף ק"ד סוף ע"א בתוספות דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוי]. והנה במגילת אסתר בספר המצות להרמב"ם עשין פ"ה שהביא דרשת הספרי שחייב להביא קדשי ח"ל לבית הבחירה מהך קרא דרק קדשיך והרמב"ן כתב דהרי הגמ' דהכא דריש לתמורות וולדות וכתב במג"א דדרש הגמרא אינו סותר לדרשת הספרי דהגמ' דהכא לא נחתי לפרושי מאיזו מקום מיירי רק מאיזו מין מקרבן מיירי ופשיטא שגם הם יסברו שבקרבנות ח"ל מיירי שלא ימנע מהם מים ומזון וקרבנות הארץ ילמדו ממנו במדה ממדות התורה ע"ש. ומדבריו משמע די"ל תרתי ש"מ דרשה דהכא ודרשת הספרי ומתורץ קו' הק"א. והא דלא דרשי שם ללאו הבא מכ"ע מרק. היה אפ"ל ע"פ מ"ש הריטב"א ביבמות דנ"ד בהא דפריך ואימא לאחר מיתת בעלה מצוה ביבום בחיי בעלה רשות א"נ לאו הבא מכ"ע. וכתב דראוי לדייק ההיפך ממצוה על רשות אלא לרבותא נקיט דאפי' תימא כיון דביבום איכא התירא ומצוה דנידון מאיסורא דנימא דבחיי בעלה אסורה ליכא אלא לאו הבא מכ"ע ע"ש. וה"נ כיון דמצוה הוא אין לדרוש מיעוט בכור ומעשר דח"ל ללאו הבא מכ"ע [וש"ה דלכתחילה מהלכתא נפיק כמ"ש הק"א]. וצ"ע הא דבתוס' שם ובסמוך בדף י"ח בד"ה אפי' נקטו מהספרי למעט בכור ומעשר מרק. ובספרי שלפנינו ממעט להו מן ונדריך קדשים שבאים בנדר ונדבה יצאו בכור ומעשר כו' וכן הביא המזרחי פ' ראה. אמת דבבכורות דף י"ד ע"ב דריש מן ונדריך להא דתמורות וולדות בע"מ לא. כנדר דבע"מ לא ע"ש וצ"ע. ובעיקר קו' הגמרא למה לי קרא הא הלכתא הוא. היה אפ"ל כעין דאמרינן בסוכה דכ"ח בפטור נשים מסוכה דהוא מהלכתא וקרא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא אתי לענין אחר ע"ש. וה"נ היה אפ"ל דקרא אתי להא דח"ל כדרשת הספרי. ודהכא הוא ע"ד אסמכתא אלא דבלא"ה משני שפיר אף אם הוא דרשה גמורה דף י"ח ע"א ל"ל קרא והא הלכתא גמירי לה. עי' מ"ש בתוס' דלא משני כדלעיל לעשה משום דהוא לא משמע ליה עשה כ"כ כמו רק. ולפום רהיטא היה נ"ל בשנבין כיון דיש הלכתא שלא יקריב [עי' לשון תוס' בנזיר דף כ"ה סוף ע"א] דהוא כאיסור תורה מאי יוסיף הלאו הבא מכ"ע כין דב"כ וב"כ לא ילקה כשיקריב. וכבר חקר הצל"ח בריש ביצה למצוא נפ"מ מפלוגתא דשאור בכזית וחמץ בככותבת אם גם בבל יראה חצי שיעור אסור מה"ת ואי ליכא מלקות בב"י ע"ש ובשאג"א ס"ס פ"א יעו"ש. וה"נ דכוותיה. אך נפ"מ בנשבע שלא יקריבו ועבר על שבועתו דאי מהלכתא אף שהוא כאיסור תורה חל עלה איסור שבועה וכעין שכתבו התוספות בשבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי בנשבע שלא יאכל ח"ש נבלה אף דח"ש אסור מה"ת חל עליו איסור שבועה אף דאין איסור לאו חל על איסור עשה ע"ש. וה"נ היה חל איסור שבועה כשהקריבו. אבל כיון דיש לאו הבא מכ"ע שלא יקריבו לא חל עלה איסור שבועה. וא"כ לרע"ק דמשמע בחולין דף קט"ז ע"א דסובר איסור חל על איסור עכ"פ באיסור חמור [עי' מלא הרועים ערך אחע"א אות ח'] וא"כ ה"נ בשבועה דהוא. איסור לאו דחמיר מעשה כדאיתא ביבמות דף ז' ע"א. וה"נ חמיר מלאו הבא מכ"ע ושפיר תקשי מאי נפ"מ מן הלאו הבא מכ"ע שנוסיף על האיסור שמן ההלכתא. אך י"ל כעין שכתבו התוס' בסוטה דף כ"ח ע"א בד"ה מה. דסוטה אוסרתה הכתוב קודם שתיי' כאלו היא ודאי טמאה אף דליכא מלקות ולא כספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מ"מ לא חמור כחייבי עשה ע"ש. וה"נ דכוותי' נפ"מ מלאו הבא מכ"ע לענין הוספת עונש בב"ד של מעלה בעבר והקריבו. וצע"ק דנימא דמיעוט דרק ומיעוט דהוא דכתיב באשם. יחשב מיעוט אחר מיעוט דהוא לרבות. וכבר הביא הגאון חיד"א בספרו עין זוכר מערכת הא' אות י"ג מרש"י דמנחות דף ס"ז דחשיב דגנך דגנך מיעוט אחר מיעוט אף דחד בראה וחד בשופטים ע"ש. וה"נ אף דלא כתיבי ביחד יחשבו כמיעוט אחר מיעוט. אך אין לדמות עי' בתוס' בבכורות ריש דף ג'

ניתק אין לא ניתק לא מ"ט דא"ק הוא בהוייתו יהא. ה"ג רש"י והק' התוספות דמשמע דבעי ניתק מקרא ובפסחים אמר גזירה לאחר כפרה כו' ומשמע דניתק מדרבנן וכ"כ בנזיר דף כ"ה. ובשדי חמד מערכת אות קכ"א הוכיח מזה דלא שייך גזירה מה"ת ע"ש. אך הביא שם מכמה רבוותא דיתכן דאסרה תורה משום גזירה כמו קריבה בעריות משום גוף הביאה ע"ש. ואני מוסיף הא דשבת דכ"ג דאר"ש דאחד מהטעמים שאמרה תורה להניח פיאה בסוף השדה מפני הרמאין ע"ש. וזהו כענין גזירה. וכן מ"ש הרמב"ם סוף הלכות תמורה דאסרה תורה להחליף רע בטוב משום שמא יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא ע"ש: וזהו ג"כ כגזירה. וא"כ ל"ק קו' התוס' על רש"י וגירסתו. אמנם לשון התוס' בזבחים דף ה' ע"ב בד"ה הגה"ה בהקושיא להך גירסא הוא מדלא אמר גזירה לאחר ניתוק אטו קודם ניתוק (וכזה כתבו התוס' במנחות ד' ד' בד"ה אשם]. וצ"ע לענ"ד מנא להו להתוספות דשייך לגזור אחר ניתוק אטו קודם ניתוק. דהא י"ל דניתק דהוא ענין שבגוף הקרבן ל"ש בזה ליגזור אטו לא ניתק ועי' בפסחים דף פ"ב ע"א בתוד"ה אשם. ועי' מ"ש בש"מ בהשמטות בביאור סוגיא דהכא ובקרן אורה בנזיר דף כ"ה

תשא ובאת מה עביד להו אפי' ממירעייהו. פי' התוס' ממקום שמותר לרעותם דהיינו בח"ל כו'. וצע"ק מ"ט מכנה הגמרא הכא ח"ל בשם מירעייהו שלא כבכל מקום דנקטו ח"ל. גם הא אף בא"י מ"ל מקום מרעה כמו במדברות ובחורשין שבא"י עי' בב"ק דף ע"ט ע"ב. והנה על פרש"י אפי' ממירעייהו שרועות באפר מחוייב למהר ליקחם ולהעלותם הק' הר"י הובא בש"מ דזה פשוט דאטו בשביל שהן רועות לא יעבור בבל תאחר ע"ש. והנ"ל דאף דאין סברא דקרא דתשא ובאת אשמעינן כדי שלא נטעה בזה. מ"מ הגמ' י"ל דאשמעינן שלא נטעי בזה. וכיוצא בזה כתבו התוס' בריש ב"ק ע"ב דלמ"ד פלגא נזקא קנסא כו' לאו דאצטריך קרא לאשמעינן דקרן מחוברת אינה מועדת מתחילתה אלא התנא הוצרך לאשמעינן כו' וכתב בש"מ דל"צ קרא להוציא מלב השוטים דבזה לא יטעה חכם ומ"מ אפשר שהתנא מביא הפסוקים שלא יטעו השוטים ויאמרו דמחוברת דרכה להזיק ע"ש. וה"נ י"ל דקרא לא אתי רק להא דח"ל. ואגב נקיט הש"ס הא דח"ל בלשון ממירעייהו כדי להוציא מלב איזו שוטה טועה שלא יקחם ממרעה. וקראו לח"ל מירעייהו כפי שאסרו חכמים לרעות בא"י דמה"ת אינו אסור רק דאם יזיקו ישלמו. וכעין שכתב המשל"מ פ"ב מרוצח דאין איסור כריית בור ברה"ר אלא