מלאכת חושב נא

הא הי' מעיקרא פודין אותן. בפי' ר"ג ובש"מ גרסי תני הי' טריפה ואב"א לעולם נעשו ומני ר"א היא כו' ע"ש. והנ"ל דב' התי' תליא במה שנסתפק במלא הרועים בקונטרס שונה הלכות ערך סתם אות ה' בסתם גרידא וליכא כלל מחלוקת במשנה רק מחלוקת בברייתא אי סובר שמואל הלכה כסתם משנה ע"ש. ואי נימא דגם כה"ג לית ליה הלכה כסת"מ ניחא אף דבסתם משנה דלקמן דף ל' ע"ב ניתני נעשו. דיסבור שמואל כת"ק דבתוספתא פ"ק דתמורה דס"ל דעבדי תמורה וחולק על ר"א ועל הסת"מ דלקמן. וכשנימא דבכה"ג סובר שמואל הלכה כסת"מ. ע"כ צ"ל כתירץ קמא תני היו כדי שלא יהא דברי שמואל נגד הסת"מ דלקמן שאין במתני' מחלוקת על הסת"מ. ועי' במ"ש בכ"מ פ"א מאיסורי מזבח ה' ו' דאפי' אם היה חולק על ר"א מאחר דאמוראי שו"ט לפרושי מילתי' משמע דהלכתא כוותי' ע"ש ובפ"א מתמורה הי"ז יעו"ש. וה"ל להסתייע גם מהסת"מ דלקמן דף ל' אי ניתני נעשו ולא נשבש המשנה למיתני היו גם משמע מהכ"מ דבפלוגתא דשמואל ור' אושעיא אין לו הכרע כמי לפסוק. ועמ"ש ביד מלאכי סי' תקע"ו דר' אושעיא ור"י הלכה כר' אושעיא דרבי' דר"י הוא. ובסי' תרט"ז כתב דשמואל ור"י הלכה כריו"ח ע"ש. ואכמ"ל

אלו קדשים פרק שלישי

ע"ב כיון דתנא ולדן ולד ולדן ע"ס העולם ל"ל. הקושיא מע"ס העולם דנדע מולד ולדן כדמשמע מפרש"י ותוס' ריש יבמות. ולפי"ז צ"ע בתי' הגמרא דאכתי קשה דהא נדע דאפי' ע"ס העולם לא מודה לר"א מולד ולדן כיון דאין רבותא בע"ס העולם יותר מולד ולדן. והנ"ל דודאי בס"ד אין רבותא בע"ס העולם יותר מולד שני אף דולד שני צריך למיתני דלא נטעה דלא מרבינן מזכר רק ולד א' כעיקר השלמים וכיון דנקיט ולד שני נדע גם ע"ס העולם כיון דא"צ כעיקר השלמים אבל כדי לאפוקי מר"א דטעמיה משום שמא יגדל עדרים ודאי היה אפשר לחלק בין ולד שני לע"ס העולם דכל מה שמתרבה הדורות נראה יותר החשש דגידול עדרים וכדי לאפוקי מחשש זה דלא חיישינן לזה כלל שפיר צריך למינקט ע"ס העולם. ועי' בדף י"ח סוף ע"א

תאמר בולד שאינו נוהג בכל הקדשים. עי' מ"ש התוס' בב"ק דף פ"ח ע"א בהא דמה לאשה שכן א"ר למילה. דאע"ג דלא שייכא במילה פירכא הוא ע"ש. ומהכא נמי משמע כן דכמו דקיל ענין הולד בשלמים בשביל דלא שייכא בעולה ואשם. כן קיל ענין האשה לעדות בשביל דל"ש במילה. ובתוס' שם ר"ל דפריך ממה שאינה מצווה למול בנה וכן נדחק שם בש"מ לפרש באופן שיהא פירכא דשייכא יעו"ש. והרי מהכא מבואר דגם פירכא דל"ש פרכינן. וא"כ גם התם אתיא כפשוטו וא"צ לדחוקי כלל

נקבה לרבות התמורה. עי' מ"ש התוספות דאחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר אצטריך הכא קרא לרבות. ולכאורה קשה אדרבה בלא ריבוי נדע דקרבה מדצריך מיעוט בבכור ומעשר דלא קרבה. אך כזה הק' התוס' בריש ערכין סד"ה קרבנו ולא קרבן חבירו. דל"ל קרא לשלוחו כמותו ונליף מדצריך בסמיכה ויבמה וע"ע דבהו אין שלוחו כמותו ש"מ דבכ"מ שלוחו כמותו ותי' דאי לאו קראי דמרבינן שליחות הוי מוקמי' לקראי דסמיכה ויבמה וע"ע לדרשה אחריתא. וכזה י"ל נמי הכא. ועי' לעיל דף ה' ע"ב. ובש"מ הכא. ובפ"י בקידושין דף ל"ד ריש ע"ב ודו"ק

דאיכא שם עולה על אמו אבל הני ולדות לא קרבי קמ"ל. בזבחים דף פ"ה ע"ב אריו"ח דלא הכשיר רע"ק בע"מ דאם עלו לא ירדו אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרים בעופות והוא שקדם הקדשן את מומן ומודה רע"ק בעולת נקבה דכשקדם מומה להקדישה דמיא. והנה למ"ש התוספות הכא דמשמע דממעט כל ולד בע"מ אף במפריש נקבה בע"מ לעולה [לבר פדא]. והנראה לכאורה דמשמע נמי דכל בע"מ ממעט ולדו אף מום דבאם דבדוקין שבעין. מ"מ גריע זה מנקבה אף דהכא מיירי בקדם הקדשן למומן וכדפרש"י בבכורות דף ט"ו ע"ב. ונקבה הא כקדם מומה להקדישה דמיא. וא"כ לכאורה סברת הש"ס דהכא הפוכה מסברת ריו"ח דבזבחים דהתם מבואר דנקבה גרע ממום דבדוקין שבעין שקדם הקדישן את מומן. וזה מהקושיא שיפלגו בסברות הפוכות. וגם לפרש"י דרק על ולד שלמים בע"מ הוא משום דגרע שלמים בע"מ מנקבה משום דשלמים בעוף ליכא. תקשי דהא מכשיר רע"ק בבע"מ דבדוקין שבעין שאם עלה לא תרד מחמת דכשר בעופות. בכל הקדשים אף שאין דוגמתן בעופות. ועי' בפסחים: דף ע"ג ע"א בשחט הפסח בשבת ונמצא בע"מ חייב. לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור מה תיקן תיקן בדוקין שבעין ואליבא דרע"ק דאמר אם עלו לא ירדו. והרי פסח ליכא בעוף כמו שלמים ומ"מ מהני הכשר דמום דבדוקין שבעין דבעולת העוף. לענין מום דבדוקין שבעין שבפסח בקדם הקדישו את מומו לענין שאם עלה לא תרד. אף שנקבה תרד משום דכקדם מומו להקדישו דמי. ומשמע דהכא על שאר מומין קאי דבהו אפ"ל דגריעי מנקבה לעולה לשמואל לס"ד ולבר פדא לפי האמת. ובש"מ אות י"ג בהא דליקרב ואליבא דר"א. כתב דלרבנן דל"מ שם עולה דעל אמו להקריב ולדה אין סברא הכא מכח קרא שיקרב ולד בע"מ ע"ש. והנ"ל דלרע"ק אפי' אי יסבור כרבנן בנקבה לעולה דלא יקרב הולד מ"מ י"ל דאם האם בע"מ בדוקין שבעין יקרב ולדה כיון דזה עדיף מנקבה לעולה כדמשמע בזבחים גבי עלה לא תרד. אלא דלא נחתינן לאוקמי הכא דוקא במום דבדוקין שבעין. וצע"ק בלשון התוספות דקדושה קדה"ג בהפריש נקבה וילדה ואין לה פדיון כו' אבל בע"מ דליכא קדה"ג עלייהו כלל כו'. דודאי בע"מ שקדם הקדישן למומן [דבכה"ג מיירי הכא] יש בה קדה"ג ועי' במשנה בבכורות דף י"ד ושם סוף דף ט"ו בברייתא ובדף ט"ז ולפני פדיונם תמורתן קריבה. אלא כוונתם דנקבה אין לה פדיון עד שתומם אבל בע"מ יש לו פדיון משהומם אף שאין לשונם מדוקדק כ"כ ועי' בש"מ

בר פדא לרעייה ואליבא דד"ה. והק' בש"מ ל"ל קרא לרעיי' בתמורת בע"מ הא כתיב טוב ברע ולכל הפחות נאמר לרעייה וכן הק' בחי' בית מאיר] ע"ש ובתוס' בבכורות ריש דף ט"ז כתבו דתמורת בע"מ דלפני פדיונן קרבה אף למ"ד. דולדות דלפני פדיונן לרעייה יעו"ש. והנ"ל דגם אי תמורה בע"מ נמי לרעיה לא תקשי. דהא בבכורות שם אהא דתניא בקדם הקדישן למומן דבין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה. אמרינן ותמורתן לאחר פדיונן מתה מ"ט היכי ליעבד ליקרביה מכח קדושה דחויה קאתיא ליפרקה לא אלימא למיתפס פדיונה הלכך מתה. הרי דיש קדושה פחותה מרעייה. וא"כ י"ל דאי לאו קרא דאם נקבה דמרבי' תמורת בע"מ לרעייה. מקרא דטוב ברע ה"א דאתי להא דיתפס קדושה על. תמורת בע"מ דלפני פדיונו רק להא דתמות ולא אלים קדושת בע"מ כ"כ שיתפס על תמורתו קדושה אלימתא שיתפוס פדיונו לאחר שיומם כיון דמכח קדושה דחויה קאתי. והגם דהתוספות בבכורות שם הסבירו דעדיפא תמורה מולד. מ"מ הא בעיקר הדבר לא ילפינן תמורה מולד משום דאיכא נמי סברא דולדות יהא עדיף מתמורה מחמת שהוא גידולי הקדש וכדמצרכינן לכל. א' לימוד בפני עצמו. ושפיר י"ל דאי לאו ריבוי דאם נקבה דתמורה בע"מ תרעה. מהא דטוב ברע ה"א דקדושתה אינה אלא להא שתמות כנ"ל ועי' הכא בש"מ אות י"ז. ואעורר בקו' הלח"מ פרק ג' מתמורה ה' ד' על מ"ש הרמב"ם דמתפיס תמורה אחר פדיונה לענין שתמות. דמניין לו זה ע"ש. ואני