מלאכת חושב נ

עדיף מבשאר איסור דיש מקום לטעות דאדרבה מצוה עביד כשממיר טוב דחולין ברע דקודש עי' מ"ש דף ט' ע"א בד"ה יכול מהחינוך. מ"מ י"ל דגם כה"ג חשיב קרוב למזיד משום דה"ל ללמוד. ובלשון הירושלמי שם בנזיר חזקי' אמר לשוגג בל"ת ולממיר בל"ת כתב הפ"מ כלומר כמו דהממיר במזיד בל"ת הוא ולקי ה"נ בשוגג כסבור שמותר להמיר עובר בל"ת ולקי ע"ש. וזה דחוק לפרש ולממיר בל"ת דהיינו ממיר במזיד דעיקר חסר מהספר. והנ"ל דהראב"ד מפרש לשון גמרא דידן גבי תמורה לקי היינו הגוזז והעובד באותה התמורה לוקה מפני שחל התמורה באומר מותר ובקדשים כה"ג לא לקי מפני שהוא הקדש טעות. והיינו דלא משמע ליה שילקה דחזקי' אלאו דתמורה באומר מותר וע"ש בכ"מ ולח"מ. ולהוציא מהך סברא אמר הירוש' לשוגג בל"ת ולממיר בל"ת דלא תימא לשוגג בל"ת על הגיזה והעבודה שהיה במזיד ולאשמעינן דחל התמורה בשוגג אבל לא ילקה אלאו דתמורה בשוגג ולזה אמר ולממיר בל"ת דהיינו דעובר בל"ת דלא ימיר באומר מותר ולקי משום לא ימיר בכה"ג ודלא כהראב"ד. ובמ"ש בירוש' דלחזקי' אם ר"ל חולין ואמר עולה לא קדשה ולריו"ח קדשה בכה"ג בתמורה. בש"ם דילן נקט לריו"ח כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים ועי' בלח"מ דר"ל דלענין שהוא תמורה מודו אמוראי הא להא ע"ש ודוק

גבי קדשים לא קדיש. עי' לשון הש"מ בהשמטות מהתוס' דהוי הקדש טעות כיון שאלו ידע שאסור להקדיש בע"מ ליה מקדיש ואין לך חרטה גדולה מזו ונדר ופתח עמו הוא עכ"ד. ולישנא דלא קדיש משמע דא"צ שאלה כלל. ולכאורה זהו נגד מ"ש הר"ן בנדרים סוף דף כ"ה בהא דפותחין בשבתות ויו"ט. דל"ד להא דהיה אביו עמהן דלא נתכוין מעולם על אביו ואיכא טעות בעיקר הנדר והנדר בטל מאליו אבל בהא דשבתות ויו"ט ליכא טעות בעיקר הנדר דידע דא"א לשנה בלא שבתות אלא שפותחין לו אלו היה יודע שאסור להתענות לא היה נודר או בחרטה ע"ש. ולפי"ז ה"נ היה ראוי לחול ההקדש אף שלא ידע מהאיסור אלא שיתירו לו בפתח או בחרטה. ובזה היה אפ"ל כמ"ש בפירש הרא"ש שם לחלק דהתם שוגג גמור הוא על אביו אבל הכא ה"ל למידע שא"א לשנה בלי שבתות ויו"ט. ומשמע דלא מיירי מלא ידע מהאיסור תענית בשבת וי"ל דבלא ידע מהאיסור א"צ שאלה כלל. אך דברי הר"ן הוא משנה מפורשת בנדרים דף ס"ה ע"ב פותחין לו מהכתוב בתורה וא"ל אלו היית יודע שאתה עובר על לא תקום כו' אמר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר ה"ז מותר. ומשמע דעכ"פ צריך שאלה והחכם יתירו כשלא ידע מהאיסור והכא משמע דא"צ שאלה כלל. אך י"ל דשאני בהא דלא תקום כו' דלא מוכח כ"כ הטעות בעיקר הנדר דודאי יש אינשי דגם כשיודעים מהאיסור אעפ"כ רוצים להנקם משונאיהם והולכין אחר עצת יצרם והלכך צריך פתח או חרטה. אבל להקדיש וליזוק בנכסיו באיסור תמורה זהו בגדר אנן סהדי דלא ידע מהאיסור והוי טעות בעיקר הנדר. אמנם הא דלהתענות בשבת דהוא ג"כ ענין צער נמי י"ל אנן סהדי שאלו ידע מהאיסור לא היה נודר ושפיר תקשי לכאורה על הר"ן מהכא דנראה מהר"ן דלא מחלק ב בסברא שכתבנו ולפי' הרא"ש שם ניחא כנ"ל לכאורה ואכמ"ל

ונכנס והמיר של"מ גבי תמורה לקי וגבי קדשים לא לקי. פי' בתוס' כשאכנס לבית זה תהיה בהמה זו תמורה מיד וצו תהיה קדושה מדעתיה ונכנס כו' ולא אמר דבר וגם לא חשב במה שאמר מתחילה ונמצא שחל התמורה וההקדש של"מ. והנ"ל דרק למלקות הנפ"מ בין תמורה לקדשים [והרמב"ם שפסק בפרק א' מתמורה דה"ז תמורה ולא לקי. הוא כמ"ש הכ"מ דמשמע ליה דר"י ור"ל פליגי על ר"ש ע"ש] אבל מיקדש קדיש גם בקדשים. אף דמפרש"י הכא נראה דגם בזה היה גירסא קדיש ולא קדיש. והנ"ל ראיה דבכה"ג ראוי להיות קדוש מנדרים דף כ"ג ע"ב באומר בראש השנה כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל בטל הנדר כשאינו זכור מזה בשעת: הנדר וע"ש בר"ן. וא"כ כמו דשם מהני דיבור הקודם על שעת הנדר אף שאינו זוכר אז מתנאו הקודם. כן ראוי שיהני דיבורו הקודם שתיקדש כשיכנס להבית אף דבשעת כניסתו אינו זוכר מדיבורו הקודם. אך למש"ש התוס' מר"י דרבא פליג על אביי וסובר דאם לא זכר כלל תנאו בשעת נדרו נדרו קיים ע"ש. לפ"ז י"ל גם הכא דלא משגחינן על דיבורו הקודם אם בשעת כניסתו לבית לא נזכר מזה כלל ודינו הכא כדינו שם כנ"ל לכאורה

כסבור מותר להקדיש טריפה למזבח למות. ה"ג כמ"ש בחי' בית מאיר דהא בבע"מ כתיב כל אשר מום בו לא תקריבו ועי' בדף ה' ע"ב בפרש"י והק' דמנ"ל מדברי שמואל שאמר המקדיש את הטריפה עושה קדושה למיתה דסבור דמותר להקדיש טריפה דילמא לא איירי אלא בדיעבד ומשמיענו דטריפה ובע"מ שוים עכ"ד. ולכאורה י"ל דאין למילף איסור הקדש טריפה מבע"מ וכעין דפרכינן במנחות דף ו' ע"א כדבעי למילף פסול טריפה להקרבה במה הצד מן בע"מ ויוצא דופן דמה להצד השוה שכן מומן ניכר [דגם יוצא דופן חשיב ניכר שיש לו קול כדפרש"י ותוס'] תאמר בטריפה שכן אין מומה ניכר. אך שם פרש"י טריפה יש שאין מומה ניכר כגון בבני מעיים. וזה שייך שם אעיקר פסולה לקרבן כשנמצא טריפה אחר שחיטה. אבל לענין איסור להקדישו דמחיים מיירי. הא תקשי כעין דפרכינן בזבחים דף ע"ד ע"ב אהא דטריפה שנתערב. אי ידיע ליה ליתי ולישקלי ואי לא ידע לה מנא ידע דאיערב. וה"נ אי לא ידיע כמו נקב בבני מעיים לא שייך עליה למינקט היתר להקדיש טריפה כיון דלא ידע מטריפותה כלל. ואי ידע כמו ניקב קרום של מוח שטריפותה ניכר כדפי' רש"י שם. הרי הוא ניכר כמום ולא שייך עלה פירכא מה למום שכן ניכר. אך אפשר לאוקמה להא דשמואל באופנים שתירץ הש"ס בזבחים שם דיש טריפות שידוע מחיים אף שאינו ניכר לכל העולם יעו"ש. ועל כה"ג שפיר יש למיפרך מה למום שכן ניכר ושפיר י"ל דטריפה כזו מותר להקדישה גם לכתחילה אף שבטריפות הניכר אף כשאינו קום יתסר להקדישו דבכה"ג ניליף מבע"מ. ועכ"ז תקשי דלא הל"ל סתמא דמותר להקדיש טריפה כו' אי בטריפה הניכר אסור. ואולי נימא כעין דאיתא לעיל דף ז' ע"א דהוי ס"ד דבע"מ מעיקרא לא לקי כשמקדישו דדיקלא בעלמא הוא וכדפרש"י דלא אסיק אדעתי' לאקרוביה אלא דדחה הגמרא מדכתיב שרוע וקלוט בפרשה. ונימא דטריפה גרע מבע"מ מעיקרא כיון דגם להדיוט אסור והוי כידוע שמקדישו רק למות ולא להקריבו למזבח ולכך אינו באיסור דלא תקדישו. עי"ל למ"ש הרמב"ם בפ"א מאיסורי המזבח ה' ז' אחר שחשב כמה פסולין שאין ראוין למזבח דבעבר והקריבן אינו לוקה מה"ת לפי שלא נתפרשה אזהרתן. וכתב הכ"מ דהא דחולין דף פ' דכל הפסולין שבשור ושה בלא ירצה. היינו דהקרבן פסול אבל לא שהזהיר שלא יקרבוהו ע"ש וי"ל דה"נ בלאו דלא תקדישו לא קאי אלא על בע"מ דמפרש בקרא [שוב מצאתי כן בלח"מ שם סוף ה' י']. ומהכא סייעתא להרמב"ם מדסבר מותר להקדיש טריפה למזבח למות וחל עליה קדה"ג וע"כ דלא יליף ליה מבע"מ. וה"ה לכל הפסולין לא לקי על הקרבתן למזבח ומשום דאין לנו אלא בע"מ המפורש בקרא. אך אכתי ק' איך מותר להקדיש טריפה קדה"ג אדעתא למות דע"כ הוא הכנסה לכיפה דלהמיתה בידים יתסר משום לא תעשון כן לה' אלהיכם כעין דאיתא בע"ז דף י"ג ע"ב במקדיש בזמן הזה ע"ש. ואמאי לא ניחוש עכ"פ לכתחילה שלא יקדיש הטריפה כדי שלא יבוא עי"ז לאיסור צער בע"ח דכניסה לכיפה ושייך זה גם בטריפה. ועי' בנוב"ק חיו"ד סי' פ"א פ"ב פ"ג וצ"ע: