מלאכת חושב מט

ברפ"ח דזבחים דבנתערב א' מהחטאות המתות אפי' ברבוא ימותו כולן הא הוי ס"ס ע"ש. ולמ"ש לדמות זה להא דגבינות היה ניחא דכודאי איסור חשיב הכא דה"נ מחשש איסור הללמ"מ דהוה מפי הגבורה אסרו כולם וצ"ע אכתי בכ"ז. ובבאר יצחק הביא ראיה מהאגור שהובא במג"א סי' ל"ב דאין לקנות גידים מנכרי דשקלי נמי מבהמה טמאה וספק דאורייתא לחומרא אף דתפילין דנתפרים בגידים טהורים הוי הללמ"מ אלמא ספק הללמ"מ להחמיר ע"ש. והנ"ל די"ל דזה חשיב עיקרו מה"ת דהיינו דההלכה פירשה הכתוב דלטוטפות דהוא באופן כך וכך ודמי למ"ש בשיבת ציון סי' מ"ח [שהובא בבא"י] דספק נקב כשופפרת הנוד לענין טבילה חשיב עיקרו מה"ת מחמת שהטבילה מה"ת וההלכה מפרשת כוונת התורה וכן בערלה בח"ל דההלכה מפרשת הקרא דכי תבואו אל הארץ אין כוונה למעט ח"ל אלא הכוונה על לאחר ירושה וישיבה ע"ש. ול"ד להא דחטאות המתות דאינו לפרש הקרא ולכך הוי עיקרו מהלכה. והא דגידים טהורים להא דערלה ונקב כשופפרת הנוד דמי וחשיב עיקרו מה"ת. ולכאורה היה אפ"ל דההלכה לא צריך להא דלא יקח גידי בהמה טמאה דזה נודע מקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך דצריך מן המין המותר בפיך. ולא באה ההלכה רק להא שיתפור בגידין ולא בפשתן וכדומה דעלייהו לא שייך מן המותר בפיך ועי' בנוב"ק חא"ח סי' א'. ובדרוש וחידוש להגרע"א במגילה דף כ"ד שהביא מרש"י דסנהדרין דף מ"ח לענינו דהללמ"מ הוא דבעינן עור לתפילין ועל עור בהמה טמאה הביא דרש דלמען כו' המותר בפיך ע"ש. וה"נ דכוותיה בתפירה דגידין ל"צ ההלכה על שלא יקח מבהמה טמאה דזה ידעינן מקרא. וא"כ הספק דשמא הם גידין טמאים הוא ספק של תורה דילפינן מקרא ולא מהללמ"מ. אך הא ליתא דעיקר הא דצריך תפירה הוא מההלכה כהא דצריך לתופרן בגידין וזולת ההלכה לא היה צריך שום תפירה. וא"כ למ"ש בתשובת שיבת ציון סי' ג' בעורות שסכו בשומן דג טמא דלא פסול משום מן המותר בפיך כיון דראוי לרצועות גם בלא הסיכה ע"ש וא"כ בנד"ד אי עיקר התפירה הוא ג"כ מההלכה שפיר חשיב עיקרו מההלכה הא דפסול גידים טמאים. דלולא ההלכה לא היה נפסל מקרא דמן המותר בפיך וכהא דסיכה בשומן דג טמא אך מ"ש מקודם הוא דחי' נכונה. עוד הביא ראיה מנזיר דף ל' דסובר רבי דאב מדיר בנו בנזיר עד שיבוא ש"ש ומסיק הש"ס דאי אייתי במיצעי דלרבי אין תקנה עד שימנה מספק נזירות דידיה ודאביו. ואי ספק הללמ"מ להקל אמאי חייב למנות נזירות אביו מספק הא נזירות דהאב מדירו אינו אלא הללמ"מ ע"ש. והנ"ל דיש לדחות ולדמות זה למ"ש המג"א סי' קפ"ד סק"ז בשם הר"ש כיון דבספק אם בירך ברהמ"ז חוזר ומברך גם ברכה רביעית שהוא דרבנן דכיון דיש בה ענין של תורה ושל ד"ס מחמרינן אף בד"ס דאם נחמור בד"ת וניקל בד"ס אתי לזלזולי בשל סופרים ע"ש. וה"נ אף דאם היה ספק רק בהדרת אביו לחוד ואיהו לא היה מקבל עליו כלל היה אפשר להקל בספק דהללמ"מ. אבל כיון דגם בעצמו קיבל עליו נזירות ויש ספק גם בנזירות דעצמו אי חל וע"כ אתה צריך להחמיר בספק דנזירות עצמו שהוא ספק תורה צריך להחמיר בספק דנזירות אביו אף ע"ג שאינו רק מהלכה כדי שלא יהא זלזול בהללמ"מ דלא גרע מד"ס דמחמרינן בכה"ג. ובראייתו מדפריך לקמן דף י"ח לרע"ק קרא דאשם הוא למעוטי דאין תמורתו קרובה ל"ל תפ"ל דהלכתא היא כל שבחטאת מתה באשם רועה. ואי בספק הללמ"מ להקל הא נפ"מ מקרא להחמיר בספיקו דסד"א מה"ת לחומרא עכ"פ לרע"ק דמחייב אשם תלוי בחתיכה אחת ע"ש. נ"ל דג"כ יש להשיב דניחזי משום איזו ספק יצטרך קרא אם הספק הוא אם המיר באשם. גם אי ניליף מקרא יש לן למיזל לקולא דנוקמי אחזקה דה"ל חזקה משנולד דלא היה תמורה. ואי בהמיר אחת מב' בהמות וא"י איזו דכה"ג איקבע איסורא גם בכה"ג מה"ת שייך לאוקמי כל אחת אחזקה ועיין בפסחים דף:

י' ע"א בתוד"ה בבת אחת ד"ה טמאין שכתבו דמה"ת טהורים דאוקי כ"א אחזקתו ובספרי נש"ר ביבמות ריש דף כ"ד הבאתי דלא חשיב תערובות חד בחד חזקת איסור אלא בלא היה להאיסור מעולם חזקת היתר יעו"ש באורך. וגם למ"ש ביד דוד בפסחים שם דלרש"י בבת אחת טמאים מה"ת ע"ש. נמי י"ל למ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ו בדיני ס"ס סי' כ"א דתערובות חד בחד גם באיסור דרבנן לא אמרינן סד"ר לקולא אף בנאבד א' מהן ע"ש. וא"כ גם בלא קרא נחמיר בספק דכה"ג בהללמ"מ. ולא מ"ל נפ"מ אלא בספיקא דדינא דלא שייך חזקה דמשום חזקה לא ישתנה הדין כמ"ש המשל"מ פ"ב מטומאת צרעתו הובא בתשובת רעק"א סי' ל"ז. וכעין הבעיא דאבודה ואחר מכירה בסוף העולם וכדומה. וא"כ ל"ש לומר דמשום כה"ג. נכתב הקרא דמי איכא ספיקא קמיה שמיא ועי' ביומא דף ע"ד ע"א בתוד"ה אצטריך. ושפיר פריך שם הגמרא אף אי ניקל בספק דהללמ"מ וגם י"ל אף דה"מ לשנויי הכי בלא הין משני שפיר. וגם היה אפ"ל למ"ש ביד מלאכי סי' תי"ח מספרו קנאת סופרים במילתא דאתי בק"ו וגז"ש והיקש דטרח וכתב קרא הוא כדי לאחמורי בה טפי (וכעין שהובא בש"ך ביור"ד סי' רט"ו ס"ק י"א מהר"ן דדבר שהוא מה"ת כשאינו מפורש:

בקרא בהדיא חלה עליו שבועה] ע"ש. וכן י"ל דמה"ט כתב קרא אף דהלכתא גמירי לה וכדי לאחמורי בה טפי אף אי אינו:

בגדר עשה כמש"ש התוס'. מ"מ כתוב הוא כדי שיהא חמור יותר כשיקריבו. מאם אינו אלא מהלכה. וע"כ צ"ל דבלא"ה משני שפיר. וה"נ י"ל כן אף אי ה"מ לשנויי דנפ"מ לספיקא. אך בספרי מעשה בצלאל על פסקי הריקאנטי סי' תקפ"ז הבאתי דמרש"י דביצה דף ל"א דפי' דהא דטמא בסוף טומאה לצאת הוא מהללמ"מ ולכך אין ברירה בדאורייתא. ולמ"ש השעה"מ פרק ג' מגירושין מהר"ן דהא דא"ב בדאורייתא הוא משום דענין ברירה אינו רק ספק ובשל תורה לחומרא ומזה מוכח דגם בעיקרו מהללמ"מ כהא דסוף טומאה לצאת אזלינן בספיקא לחומרא ע"ש ואכמ"ל עוד

ר' נתן אומר א' ניתן להם והעמידום על ה'. בחידושי בית מאיר הק' דא"כ למה הכניסו בהספק על ולד חטאת דתמות הא א"א דולד חטאת זה החדא שניתן למיתה דהא גמירי נמי הלכתא דכל שבחטאת מתה באשם רועה ואי ולד הוא דגמירי בחטאת דמתה איך אפשר דעלה גמירי דבאשם רועה דולד באשם אינו במציאות דאשם זכר הוא ע"ש. והנ"ל אף דולד חטאת פשוט לן דבחטאת נקבה מיירי דלכך אמרינן אא"י לומר ולד חטאת בצבור שאין חטאת נקבה בצבור ולקמן דף י"ח ע"ב אי דעולה ואשם זכרים הם ולא בני ולד הם. מ"מ לר' נתן נימא דההלכה חששה לזרע האב דהיינו לולד דהזכר האשם שיהא רועה. וכעין דסובר חנניא בחולין דף ע"ח ע"ב דאותו ואת בנו נוהג גם בזכרים. וה"נ אין תימא אם גזרה ההלכה: על ולד דהאשם הזכר שיהא רועה

דף י"ז ע"א כסבור שהוא מותר להמיר גבי תמורה לקי. הרמב"ם פרק א' מתמורה ה' ב' פסק דלא לקי. וכתב במראה הפנים פ"ה דנזיר ה' א' דגריס כגי' התוס' גבי תמורה קדיש כו'. ועל מ"ש הכ"מ הטעם דלא לקי באומר מותר להמיר משום דהוי כאנוס. תמה במה"פ מדקיי"ל. אומר מותר שוגג הוא כדפסק הרמב"ם בפרק ז' משגגות ע"ש ול"נ דהוי כאנוס שייך למינקט על שוגג וכמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ד מאישות הלכה כ' שהשוגג צד אונס יש בו ע"ש וכוונתי הכ"מ דאין להלקות השוגג דהוי כאנוס. ולגירסתינו י"ל דחזקי' יסבור כרבא במכות דף ז' ודף ט' דאומר מותר קרוב למזיד הוא. וכ"פ הרמב"ם רפ"י ממלכים לגבי ב"נ דאומר מותר חייב אף ששוגג גמור פטור. וא"כ אין תימא אי גבי תמורה אחמיר קרא גם בישראל. ואף דקצת היה אפ"ל דאומר מותר דהכא