מלאכת חושב ד

הכל ממירין פרק ראשון

דף ב' ע"א הכל ממירין. בדף ט' ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים [וכדמסיק באמר מרי' דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר] ולא ימיר אותו בשל עצמו. והנ"ל הא דלא תנן הכא הכל מחליפין וממירין. הוא משום דרצה לאשמעינן במאי דתני הכל. לאתויי יורש ודלא כר"י דסובר יורש אינו ממיר. והרי הכל לאתויי יורש לא שייך בהחלפה בשל אחרים. וגם כשנימא דכמו בשל עצמו יורש אינו ממיר לר"י. כן לא יהני הרשאת האחר כשהאחר אינו בעצמו המקדיש אלא שירשו מאביו. עכ"פ אי הוי נקיט הכל מחליפין. יהא משמע דאתי לאתויי איזה רבותא בעצם המחליף ולא אענין האחר המרשהו להמיר דהוא לא נקרא המחליף. וגם לכאורה נראה דלא ממעט ר"י יורש רק בממיר בשל עצמו. והמרשה לאחר להמיר יהני ביורש גם לר"י. דאי גם בשל אחרים ניליף מסמיכה. לא יהני גם בהקדש דעצמו אמירתו כל הרוצה להמיר ימיר. דודאי אין סמיכה בקרבן חבירו אף באמרו הבעלים הרוצה לסמוך יסמוך דלא עדיף משלוחו דאינו סומך כדאיתא במנחות דצ"ג. ולשון הרמב"ם פ"ג ממעה"ק ה' ח' שאין סמיכה אלא בבעלים וכמו דלא ילפינן לזה תמורה מסמיכה. כן לא נילף תמורה מסמיכה בהחלפה בשל אחרים שלא יהני הרשאת היורש. ורק בשל עצמו הוא דיליף ר"י מסמיכה דאין יורש ממיר. וניחא הא דלא תנן הכל מחליפין. אף דעל ברייתא דלא יחליפנו בשל אחרים מסתביר דליכא מאן דפליג כנ"ל לכאורה

לא שאדם רשאי להמיר כו'. בקול הרמ"ז דקדק מאי קמ"ל דאין רשאי להמיר הא פסוק מלא הוא יעו"ש והנה: למ"ש התוס' ס"פ החולץ ביבמות ד' נ' דדרך התנא לאשמעינן, המפורש בפסוק. אינו דקדוק. וגם לרש"י שם דכה"ג חשיב משנה שא"צ. יש לומר דזהו כשאין בדברי התנא קודם זה מקום לטעות. אבל הכא דפשטות לשון הכל ממירין משמע דמותר להמיר. צריך להוציא מלב הטועה אף שהוא מפורש בקרא. עי"ל למ"ש הרמב"ם בספר המצות שורש ח' בפסוק דכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. דאינו לאו אלא שלילה והביא כמה עניינים כאילו ע"ש. ואם כן יש לומר דהיה אפשר לטעות גם הכא דלא יחליפנו ולא ימיר אינו דרך לאו רק דרך שלילה דאשמעינן קרא דלא אהני מחשבתו שרצה להוציא הקודש לחול דכן היה דעתו כשהמיר. ועי' בדף ה' ע"ב ולאביי אי לאו דא"ר והיה הוא ותמורתו ה"א תצא זו ותכנס זו וע"ש בפרש"י. ואשמעינן מתני' דהוא לאו גמור ול"ש ע"ז לומר זיל קרי ביה רב ואף דנדע זה מדתני וסופג את המ'. עכ"פ לא נקיט המפורש בפסוק. ובזה יש לומר בהא דפריך שם לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ. מתמורה דא"ר לא יחליפנו כו' ותנא לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את המ' אלמא מהני ומשני לרבא ש"ה דא"ק והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ותמה בש"מ על המקשה וכי לא ידע הפסוק ע"ש. ולמ"ש יש לומר דכוונת המקשה אס"ד דהסברא כרבא דא"ע ל"מ בא"ר ל"ת. היא גופא תקשי מנלי' לתנא לפרש לא יחליפנו שהוא בדרך לאו ומ"מ גלי קרא הכא שבזה יהני אף שהוא נגד הסברא שראוי שלא יהני. יפרש דלא יחליפנו אינו בדרך לאו רק בדרך שלילה שאין בו כח להחליף קודש רק ישאר בקדושתו ולא יהי' נגד הסברא הא דהוא ותמורתו קודש. והתרצן דוחה דאף דהסברא דל"מ מ"מ מסתביר לתנא שהוא דרך לאו אעיקר ענין התמורה גם על עשיית חול קודש בדרך תמורה ומ"מ גלי קרא הכא שיהני עשייתו חול קודש וככל הפירכות דפריך לרבא ומשני ש"ה דגלי קרא שיהני. ועי' במלא הרועים ערך לאו שא"ב מעשה אות ט' ודוק היטיב

וסופג את המ'. בתוס' הק' דליתני פ' מלא יחליפנו ולא ימיר [בספרי תורת הקנאות בסוטה דמ"ו ע"ב בד"ה להבא הבאתי מהפ"מ בירושלמי שם פ"ט סוף ה"ה דלהרמב"ם ב' לאוין בפסוק אחד חשיב לאו שבכללות ודחיתי דבריו ע"ש. והרי גם מהתוס' דהכא משמע דכה"ג אינו לשב"כ]. ובראש יוסף ריש חולין הק' על קושייתם דהא במתני' הכל ממירין קאמר דאמר דליהוי שתיהן קודש כדאמרינן בדף ט' ובממיר ליכא רק חד לאו דלא ימיר ורק במחליף דהוא תצא זו ותכנס זו שייך ב' לאוין דאם בשתיהן קודש לקי כ"ש תצא זו ותכנס זו ואינו עונשין מן הדין ואימא באמת במחליף לקי פ' כו' [ושם כ' דהא דאמרינן בדף ה' דלאביי צריך והיה הוא ותמורתו יהיה קודש דאל"כ ה"א תצא זו ותכנס זו היינו דוקא על מחליף קאי] ע"ש. ולענד"נ דמה דאמרינן בדף ט' אבל ממיר דתרווייהו מקדיש להו אימא לא לקי קמ"ל. כוונת הש"ס באומר בהדיא הכי דע"ז ג"כ שייך לשון תמורה דהיינו התפסת קדושה. אבל בסתם משמעות תמורה הוא על תצא זו ותכנס זו כלשון החלפה אלא דלשון החלפה אין לו משמעות על שיקדשו שתיהן ואם מפרש שיקדשו שתיהן לא יאמר בלשון החלפה משא"כ לשון תמורה. וראיה לזה מב"מ דמ"ז ע"א תמורה זו חליפין וכה"א לא יחליפנו ולא ימיר אותו. ומשמע דסתם לשון תמורה נופל על חילוף זה תחת זה כהתם בחלופין חפץ בחפץ [וע"ש בש"מ]. וניחא קושייתם על הכל ממירין שילקה פ'. דאם במפרש ששתיהן יקדשו לקי כ"ש בסתם לשון המרה שהוא תצא זו ותכנס זו [וניחא הא דדף ה' ה"א תצא זו ותכנס זו דקאי על הכל ממירין דמתני']. אלא דיש לומר בזה כיון דעכ"פ מ"ל אופן דלא לקי בלשון המרה רק חדא דהיינו במפרש שיקדשו שתיהן דהוא ג"כ בלשון ממירין דנקיט לכך לא פסיקא ליה למינקט שילקה פ' על הכל ממירין. ובראש יוסף הק' לרבא הא מתוקמי ואם המר ימיר הוא ותמורתו קודש לממיר דתרווייהו מקדיש ומנלן אליביה לאמר תצא זו ותכנס זו ע"ש. ולדברינו ניחא דהמר ימיר לכ"ע משמע גם תצא זו ותכנס זו. ועי' בש"מ הכא בהשמטות דהוא קצת נגד דברי ואכמ"ל

אדקשי' לך ממתני' תקשי לך קרא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר. והנ"ל בטעם הס"ד. דקרא נוקי בהמרה דתצא זו ותכנס זו דזה אסור בתרי לאוי עי' לקמן ד' ד' ע"ב [ומה שהוא נגד הסוגיא דדף ט' דאמר ליכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר. ומצריך לא ימיר להיכא דתרווייהו מקדיש להו. כבר העיר בזה בברכת הזבח] ומתני' דנקיט הכל ממירין דמשמע לכתחילה, מיירי באופן דתרוויהו מקדיש להו, ולכך פריך ממתני' דלא שאדם רשאי להמיר