מלאכת חושב מז

ביטול וה"נ גם קודם התערובות לא היה על המבטל שם היתר דעל כולם היה יכול לחול האיסור דחטאת שמ"ב ע"ש באורך. ואכתי יש לדבר בזה למ"ש בספרי מעשה חושב בערכין דף ד' ע"א בד"ה שלנו. בהא דהכהנים דרשו שלא לשקול משום מנחת העומר דנאכל וכתיב דמנחת כהן אינו נאכל וריב"ז הצריכם לשקול והבאתי לשון רש"י דמנחות דף מ"ו ע"ב דריב"ז סובר דקרא לא מיירי רק כשהכהן מביא מנחה בפ"ע ע"ש. ולפי"ז אף אי לא בטיל חלק המתים היה מקום לכאורה לומר דגם ההלכה לא היתה אלא על חטאת יחיד שמ"ב ולא על כה"ג דיש חלק גם לחיים וכהא דמנחת כהן לריב"ז. אלא דלמה שכתבתי שם דטעמי' מדכתיב וכל מנחת כהן דמשמע דוקא כולו דכהן וזה לא שייך בההלכה דחטאת שמ"ב דסתמא נאמר ומשמע גם מקצת דמת מעכב. ובלא"ה כתבו התוס' בבכורות ריש דף ג' דאין לדמות הדרשות בענינים כאלה ע"ש. וכ"ש דאין ללמוד בהללמ"מ מן דברים הכתובים בקרא. ואעורר במ"ש בריש הדבור לשון הב"ש דילמא מייתי מצבור ל"ה ראוי להקריב. מחשש הבאת חב"ע עכ"ד. דהרי להמבואר לעיל סוף דף י"א ושם בהיא שלמים וולדה חולין דליכא בולד משום חב"ע כיון דא"א לשוחטו בריחוק מקום ע"ש. וא"כ גם הכא ליכא חשש דחב"ע מחלק המת בשביל חלק החי דצריך לשוחטו בעזרה. ועיקר דבריו קשה דנראה דלאו משום חב"ע האיסור אלא כשאר פסולי הקדשים דאסור הקרבתן וכדאיתא בחולין דף פ' ע"ב מניין לכל הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה כו' ע"ש. וחטאת שמ"ב דהללמ"מ שתמות בכלל הפסולים היא וממילא כולו נאסר מפני חלק המת ויש להאריך בכ"ז

הוראת שעה היתה כו'. ביבמות דף צ' ע"ב פריך אהא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת מהא דאליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אלי' בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו ומשני ש"ה דכתיב אליו תשמעון ופרכינן וליגמר מיניה ומשני מיגדר מילתא שאני וכדפרש"י שהשיבן ע"י כן מעכו"ם והק' התוספות מאי פריך וליגמר מיניה ש"ה דע"פ הדיבור היה מתנבא לעבור ואיך נגמור מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא ע"פ הדיבור וכתבו דכיון דע"פ הדיבור שרי מפני צורך שעה ה"ה שלא ע"פ הדיבור שהרי אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה כו' ע"ש. ולא אתפריש הכא איזו מיגדר מילתא היה במה שהקריבו על המזיד שלא כדין והוי חולין בעזרה דהוא איסור תורה לריו"ח מרי' דהך שמעתא כמבואר בנזיר דף כ"ט ע"א ע"ש. וגם ע"פ הדיבור ל"מ כשאינו צורך שעה למיגדר מילתא כדמשמע מהגמ' דיבמות ומהתוס' הנזכר. ואולי היה צורך שעה שלא יטעו שאין להם כפרה בתשובה לחוד בלא קרבן ויוסיפו לחטוא בחטא עכו"ם וכמאה"כ ביחזקאל ל"ג כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם כו' אם אחפוץ במות רשע כ"א בשוב רשע כו'. וחשו הכא דנכשל כל הדור יותר ממכשול דיחידים כנ"ל לכאורה

איש שהכל בו. פרש"י תורה וי"ח וגמ"ח. והק' בש"מ מויהי בימי שפוט השופטים דור ששפטו את שופטיהם טול קורה טול קיסם כו' ע"ש. ואינו מבין הקושיא הא רש"י לא פירש, רק על הנקראים אשכולות ומאן לימא לן דהיה שם אשכולות על השופטים הללו. ובסוטה סוף דף מ"ז פרש"י שהכל בו תורה באמיתה, ואין דופי ושכחה ומחלוקת [וכוונתו על זולת אותן שנשכח באבלו דמשה] וזה דלא כפירושו דהכא

דופי פרש"י קס"ד דופי של חטא כו'. והנ"ל הא דלא מפרש דופי דמשפחה. הוא משום דביומא דכ"ב ע"ב אדרבה אמרינן דלא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא הי' בו שום דופי דמשפחה כדפרש"י ע"ש. וגם על הס"ד דחטא ה"ל להקשות מפרנס טוב דישראל דהמע"ה דאמרינן שם דוד בשתים דאורי' ודהסתה: וק"ק למסקנא דופי של סמיכה שלא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר כדפרש"י. והרי שאול ודוד נחלקו במקדש במלוה ופרוטה אי דעתו אמלוה או אפרוטה או אי ערלות פלשתים חזי למידי כדאיתא בסנהדרין דף י"ט ע"ב. ואולי אין בכלל זה מחלוקת כהאי שאינו אלא בסברא בעלמא על אומדן דעת האנשים או בשומא על שיווי הדבר ול"ד כ"כ למחלוקת דסמיכה. אך צריך להבין דמעלה שלא היה מחלוקת היינו שלא נתמעט הלב וכוונו להלכה. וא"כ ק' דבקידושין דף מ"ב תניא האומר לשלוחו הרוג הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב כו'. והרי חגי הנביא קדים טובא: ליוסף בן יועזר וסובר דלא כהלכה דהא קיי"ל אין שלד"ע. והנ"ל לכאורה דהריטב"א בעירובין דף י"ג הביא מרבני צרפת שנשאלו איך אפשר במחלוקת שזה אוסר וזה מתיר שיהא דברי אלו ואלו דברי אלהים חיים וכתב כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט נים להיתר ושאל להקב"ה ע"ז ואמר שזה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהא הכרעה כמותם והובא בשל"ה בחלק בית דוד דף כ"ה ע"ב כו' ע"ש באורך. וי"ל דזה הנפ"מ דקודם: יוסף בן יועזר לא היה מחלוקת בין חכמי הדור וכולם הסכימו לדעת אחת שכן וכן ההלכה וזה חשיב אין בו שום דופי כיון שכולם הסכימו כן ומשמיא הסכימו להסכמת חכמי הדור שמאז. ולית לן בה מה שבדור אחר הוסכם ההלכה להיפך דבתר האי שעתא אזלינן ובזמן חגי הנביא היה באמת ההלכה דיש שלד"ע ולא היה בה אז שום דופי בהלכה זו אף דעכשיו קיי"ל אין שלד"ע. ורק אחר יוסף בן יועזר חלקו בכמה דברים. ואם שההלכה כרבים עכ"פ יש קצת דופי בההלכה כיון שעכ"פ יש חולקים. וידעתי שאינני כדאי לדבר בענינים כאלה. ובמעשה דהחסיד. עי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק ריש דף פ'

דף ט"ו ע"א מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו כו'. בס"א תשש כחו של משה ומפרש"י נמי משמע קצת דה"ל גירסא זו. דלגירסתינו אינו מוכרח שנצטער משה מדברי יהושע נגד מדת הענוה שלו. והשכחה דיהושע י"ל דה"ל עונש על שנתגאה לדמות עצמו למשה אף שמשה לא נתפעל מדבריו. ולגירסא דתשש כחו של משה. הנה מלבד מה שהוא נגד מדת הענוה שלו. הוא נגד מאמר הש"ס בסנהדרין דף ק"ה ע"ב בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. עוד יש לעורר אי הכוונה שישאל יהושע כל ספיקות שלו ומרע"ה יפשוט לו. הרי הא מצינו במ"ר פ' פנחס דמפני שאמר משה והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. התיש כחו כשבאו בנות צלפחד והפליא ממנו ויקרב משה את משפטן לפני ה' והביא משל ע"ז ע"ש. ואיך יגיד שנית כן קודם פטירתו. והנ"ל דבח"ס חא"ח סי' ר"ח כתב בהא דלא בשמים היא זהו לכל הנביאים זולת מרע"ה דהרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן ויצא מב"ד דמשה חייב דלמשפחותיהם לבית אבותם כתיב ומי הגיד לנו שאינו משבט דן אף שהמצרי בעל את אמו הלא קיי"ל רוב בעילות אחר הבעל ע"ש. וא"כ י"ל דכוונת משה שישחל יהושע ספיקתיו ומה שגם לו למרע"ה יסתפק ישאל מהקב"ה ואף שכבר ניתנה התורה שבכתב ושבע"פ הוא יכול לישאל דעליו לא נאמר לא בשמים היא משא"כ ליהושע אם יסתפק לא יוכל לישאל דלא בשמים הוא וכדאמר לו הקב"ה לומר לך א"א. וכוונה זו דמשה נעלם מיהושע דסבר שמשה יפשוט בלא שאלה וזה יכול גם הוא. ומרע"ה לפי כוונתו יפה אמר ליהושע. ותשש כחו דמשה מחשש דשמא סובר יהושע דגם הוא יכול לישאל וזהו נגד התורה דלזולת מרע"ה כבר נאמר לא בשמים היא. וע"פ ד' הח"ס ליתא לקושיית בעל תוס' יוה"כ ביומא דף ע"ה בהא דתניא והמן כזרע גד שמגיד