מלאכת חושב מו

דלא שכיח כלל כו' ולא דמי למיתה דשכיח כבהא דחטאת שמתו בעליה ע"ש לענינו. ומהא דהכא ראיה לדבריו. דהש"ך בחו"מ סי' קכ"א ס"ק ס"א מצדד דגניבה ואבידה חשיב לא שכיח כמו אונסין ע"ש. וי"ל דשתאבד וימצאנה אח"כ יותר לא שכיח ממיתה. וא"כ על אבודה בשעת הפרשה וימצאנה אח"כ לא שייך כלל הקושיא דנימא דאדעתא דהכי לא אפרשה דלא אסקי' אדעתא מזה ואפי' אם הזכירו אותו ממאורע כזה לא הוי שביק מלהפריש דלא האמין לחידוש כזה וכעין שכתב במע"צ דכוותי' במו"ש לענינו כן י"ל לכאורה. ויש לעיין בהא דב"ק דרחוק לומר דלא ידע כלל דחטאת שמ"ב דאזיל למיתה הוא הללמ"מ. אלא דס"ד אף דלא צריך טעם להלכה מ"מ אינו ראוי שיהא ההלכה נגד השכל ולסברת אביי הרי הכא כיון דאנן סהדי דלא הפרישה ע"ד אם ימות קודם הקרבה. הוי כאלו התנה בהדיא דע"ד כן לא תקדוש דמסתבר דתנאי מהני שלא יחשב חטאת שמ"ב דאם מת אינו חטאת כלל כיון שהתנה כן וע"כ מוכח מההלכה דלא כאביי אלא גמר ומפריש בהחלט אף אם לא נכפר ליה. וא"כ הוא סברת המקשה מה זה השיבו דהלכתא גמירי לה. אי מזה ידע המקשה. וע"כ צ"ל דסובר הדוחה דשייכא הלכה אף במה שהשכל מנגדו. וגם להמבואר לקמן דף ט"ז ע"ב דד' או אחת ניתן להם ושכחו. אין להכריע דשמתו בעליה אינה מהמתות מפני דאדעתא דהכי לא אפרשה [וכמ"ש דסברא זו לא שייכא רק במיתת הבעלים] משום דשייכא הללמ"מ אף במה שהשכל מנגדו. וכיון דההלכה סתמא נאמרה אין לאוקמה באופן שאמר כשהפריש דמפריש' ע"ד שתקדש אף אם ימות קודם הקרבה. וא"כ יש להסתפק בהתנה בפירוש בשעת ההפרשה שמפרישה ע"מ אם יקריבה ואם ימות קודם לא תקדוש. מי אמרינן דתנאי בהדיא מהני שתצא לחולין כשמת קודם הקרבה. א"ד כיון דגם בסתמא ה"ל כאפריש אדעתא דהכי ומ"מ אמרה ההלכה דתמות ה"ה תנאי בהדיא נמי לא יהני. אך קשה מאוד לומר שהיתה ההלכה לזה שלא יהני תנאי לבטל ההקדש מעיקרו וכן שיהא לענין חטאת שמ"ב הקדש טעות הקדש אף למאי דקיי"ל כב"ה דהקדש טעות אינו הקדש עי' בנזיר דף ל"א וצ"ע בכ"ז

ע"ב והא הכא דאיכא דמתו בעלים וקא קרבה. בתוספות הק' דבכ"מ מיירי במתו בעליה אחר שהפרישו והכא לא הפרישו ותי' דאי בלא הפרישו מצו להקריב אלמא יש כפרה למתים כ"ש בהפרישו. וצ"ע אי גם בהתי' ס"ל דההלכה נאמר רק בהפריש מחיים. גם אם יש כפרה למתים שייך ההלכה דתמות. דהללמ"מ א"צ טעם למה כן ההלכה דמי עמד בסוד ה'. ועי' בנזיר דכ"ט ע"א בשלמא לריו"ח דאמר הלכה בנזיר אמטו להכי בנו אין בתו לא ופרש"י דהכי היא הלכה ואין משיבין כלל. וה"נ גם אי יש כפרה למתים. ל"ק אמאי אמרה ההלכה שתמות. וממילא ל"ק אי יש כפרה למתים אי מצי אחר להפריש ולהקריב עבור המת כשנימא דכה"ג אינו בכלל ההלכה אף שלפי שכלנו יותר ראוי להקריב כשהפרישה מחיים אין לנו לדון בהלכה מסברותינו. וכעין דאיתא בשבת דף קל"ב ע"א עצם כשעורה מטמא הלכה ורביעית דם ק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה. וה"נ דכוותי'. וכן אי אין כפרה למתים שפיר י"ל דאם הפריש אחר עבור המת לא תקדוש כלל ולא תמות אלא הוי חולין דאינו ענין לחטאת שמ"ב דתמות דהתם מיירי בהפריש ואח"כ מת. ובודאי אין לחלק גם בס"ד מבנים לאחרים [עי' לשון התוס' בסופו דהבנים יקריבו] ולומר דההלכה דתמות לא נאמרה אלא בליכא בנים. וגם אין הכרח לזה וכמ"ש. שוב ראיתי ברש"י במעילה דף י' ר"פ ולד חטאת דנקיט טעמים לחטאות המתות וחטאת שמ"ב הוא משום דאי כפרה למתים ע"ש. ובשדי חמד מערכת ה' אות ל"ד מפלפל אם יש ליתן טעם להלכה [ומרש"י דמעילה לא הזכיר] והביא מהתפארת ישראל פ"ק דשביעית משנה ו' דמשמע לכאורה מדבריו ליתן טעם להללמ"מ ע"ש. ומ"מ קשה לומר דאם יש כפרה למתים לא יהא כלל דין דחטאת שמ"ב גם ליחיד וצ"ע

אי נימא משום דכתיב תחת אבותיך כו'. הבאר שבע בהוריות דף ו' תמה מדמסקינן בב"ב דקנ"ט דקרא בברכה כתיב ולא לענין דינא ע"ש. ואיני מבין תמיהתו דאטו ר"פ משועבד למסקנת הש"ס דב"ב דהא מצי סבר כס"ד דהתם דגם לדינא הכי הוא. ובלא"ה ל"ק דרק לזה הא דחנוך בן ראובן יורש את יעקב זקינו שלא מכח ראובן וכדפי' רשב"ם לראובן קאמר תחת אבותיך יעקב יהיו בניך דהיינו חנוך מדלא כתיב תחתיך יהיו בניך ע"ש. וע"ז הוא דמסיק דאינו לענין דינא אלא בברכה כתיב. אבל על זה דבן הוא במקום אב וברא כרעא דאבוה. יש ללמוד כן גם לדינא כדהובא ברש"י ביומא סוף דף ע"ב מן לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם כו' ע"ש. וזהו לדינא. ועי' בנחל יצחק סי' ל"ט בש"ד ענף א' שהביא מהתוס' דב"מ דף ט"ו ומהתומים סימן ס"ו ס"ק מ"ג לכמה דינים דיורשים חלוקים מלקוחות משום דכרעא דאבוהון נינהו ובמת ונפלו נכסי קמייהו חל עלייהו שעבוד הגוף כעל אביהן הלוה ע"ש. הרי דלדינא חשיבו כמו אבוהון. ודנקיט הכא קרא דתחת אבותיך רק לדוגמא נקטי'. דבן שעומד במקום אביו יש למודים אחרים כנזכר וכן קם בן תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה עי' קידושין דף י"ז ע"ב: ובתירוץ התוס' שבד"ה קס"ד צע"ק. ועי' מ"ש בש"מ מתוס' אחרות ודוק

ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי כו'. ויש לעיין דהא שעירי הרגלים ור"ח מכפרים אטומאת מקדש וקדשיו כדאיתא ברפ"ק דשבועות. והרי הא לאו כל ישראל אירע להם טומאת מקדש וקדשיו ורק במקצתם שייך שיארע זה. וא"כ הוי ב' ספיקות שמא לא מת אחד מהשוקלים [עי' הוריות דף ו'] ואפי' אם מת שמא זה שמת לא אירע לו כלל טומאת מקדש וקדשיו שיהא שייך לדון ביה בחלקו בהשעירים דין חטאת שמ"ב כיון דלא אירע לו כלל חטא זה. וא"כ לכאורה י"ל דה"ט דלא חיישינן לזה. ואולי י"ל דזהו כוונת הגמרא בהוריות דף ו' דאהא דמדמה הא דהבאים משבי הגולה להא דשעיר ר"ח וקאמר הש"ס מי דמי שעיר ר"ח דילמא לא מייתי מצבור כו' ע"ש. והק' הבאר שבע אדרבה משום שהוא ספק דילמא מייתי מצבור לא היה ראוי להקריב משום חשש הבאת חולין בעזרה כו' ע"ש. ולדברינו אפ"ל דכוונת הדוחה הוא דכיון דיש להסתפק דילמא לא מייתי א"כ בהדי הספק שמא המת לא חטא ה"ל ב' ספיקות להיתר ההקרבה. אך באמת אפ"ל דשעירי הרגלים ור"ח חשיבו חטאת צבור גם למי שלא חטא בטומאה. עוד יש לעיין הא השקלים צריכין למסור לצבור [עי' משל"מ פ"ד משקלים ה' ו'] ולמה לא נימא לב ב"ד מתנה שלא יהא חלק להמתים בחטאת דמוסף. זולת דנימא כעין שכתבתי לעיל ע"א בד"ה כאן. דבחטאת שמ"ב אף דיש אומדנא דאדעתא דהכי לא אפרשה מ"מ ל"מ זה לענין חטאת שמ"ב. ה"נ ל"מ תנאי ב"ד שלא יהא חלק להמת בהחטאת דמוסף ודוחק. ובחי' בית מאיר הק' הא אף אם קצתם מתו בטילי שקליהם בשל רוב הצבור החיים ואף דמדרבנן דבר שבמנין לא בטיל י"ל דבזה דלא אפשר אוקמוה אד"ת אף בתוס' סוף מעילה ר"ל דמטבע חשיב ולא בטיל ד"ת ועי' במשל"מ פ"ז ממעילה עכ"ד. והנה למש"ש במשל"מ דאף דנימא דמטבע חשיב ולא בטל היינו דוקא באיתחזק איסור בהמעות אלו כהא דמעילה דאיכא ודאי בהתערובות פרוטה דהקדש אבל בלא אתחזק איסורא אלא שאנו מסופקים אם מעות אלו דהקדש או לא פשיטא דאם הרוב היתר דאזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא פרוש כו' ע"ש. וא"כ הכא דאינו ודאי דיש כאן חלק המת בהמוסף דדילמא לא מייתי כדהזכרנו מהש"ס דהוריות ודאי קשה דליבטל בשל רוב הצבור החיים. ובעין יצחק חא"ח סימן כ"ו תי' בשיטת המרדכי דבלא היה ניכר המבטל בפ"ע מעולם ל"ש