מלאכת חושב מה

אף בהקדישן בכלי קודם חצות נמי לא גזרו בהו. גם משום דהזמן קצר. וכן משום דלא שכיח כ"כ להקדיש נסכים בלילה ולהקריבן לא גזרו בזה ועי' בצל"ח ריש ברכות. ובפי' רגמ"ה גריס עולת השחר התמיד פוסל בהן באברין ואברייתא קאי דקתני ומתעכלין והולכין כל הלילה כולה ואם לא נתאכלו כל האברים של תמיד של בין הערביים עד שהעלו תמיד השחר פוסלת בהן באברים כו' דכבר הוא יום ואין דרכן ליקרב ביום עכ"ד. ותמהני שזהו נגד הא דתנן בפ"ב דתמיד האברין והפדרין שלא נתעכלו מבערב סולקין אותם על צדי המזבח ותו תנן שם האברים והפדרין שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. וע"ש במפרש דמתחילה סודרין אותן לצדדי המזבח כדי שלא יפסלו בלינה שא"י להקטירן עד למחר לאחר שיקטיר אברי תמיד שאין שום דבר יכולין להקטיר במערכה זו קודם אברי התמיד דכתיב וערך עליה העולה עולה ראשונה ובמסכת יומא אמרינן כו' ע"ש. ואיך יפרש רגמ"ה המשנה והש"ס דיומא דמ"ה [וע"ש בתו"י] דע"כ לא נפסלין לאחר שהעלו תמיד השחר. גם למה נקיט עולת השחר לסימנא דהוא יום הל"ל עמוד השחר כדנקיט בכ"מ וצע"ג ג

לימוד על נו"נ שקרבין בחש"מ. הק' בש"מ דיפרוך הכא כדפריך בביצה דף י"ט גבי תודה השתא סלותי מסלתינן תודה מיבעי כו'. והפ"י שם כתב די"ל דקרא אתי לקרבן חובה [נ"ל דצ"ל לקבען חובה. דהא בקרא נו"נ כתיב] שמחויב להביאן דוקא בחש"מ הבא ראשון אף דבלא"ה ילפינן בר"ה מובאת שמה והבאתם שמה מ"מ ה"א דמביאן מיד אחר הרגל דמיקרי נמי והבאתם שמה בביאה ראשונה קודם שמשכים והולך לו כו' ע"ש. ובסברתו היה מתורץ לכאורה קו' הט"א בר"ה דף ד' ע"ב בד"ה ורבנן. אדתנן בחגיגה דף ט' מי שלא חג יו"ט ראשון של חג חוגג את כל הרגל ויו"ט אחרון ושל חג. דמשמע דיכול לעשות כן לכתחילה והא כיון דיט"א רגל בפ"ע הוא ואינו בכלל חג הסוכות הרי עבר חג הסוכות ועובר בעשה דובאת שמה כו' ע"ש. ולסברת הפ"י ניחא דלא גרע יט"א מיום חול שמיד אחר יו"ט דחשיב ביאה ראשונה ואינו עובר בעשה דובאת שמה. אך אכתי תקשי קו' הט"א גם לסברת הפ"י דעכ"פ יעבור על העשה דאלה תעשו לה' במועדיכם וע"כ אנו צריכין לתירוצים דהט"א שם. ובעיקר מ"ש הפ"י דבלא"ה ידעינן מובאת שמה. הנה מלבד די"ל לע"ע בב' עשין. היה אפ"ל עוד לכאורה למש"ש הפ"י בסמוך דובאת שמה מיירי באפריש ולא אקריב כדמוקמינן בפ"ק דר"ה. ואמר ולא אפריש דילפינן התם ממוצא שפתיך תשמור לעשות דהיינו עשה י"ל דלא עבר ברגל ראשון דומיא דתשמור דהוא ל"ת דדוקא בג' רגלים ע"ש לענינו. ולדרכינו היה אפ"ל דאלה תעשו לה' במועדיכם אתי לאמר ולא אפריש דלא ידעינן עשה לזה מובאת שמה [אך בסמוך ולימא מר שלמי פסח וע"כ כדפרש"י דהפריש חגיגת י"ד ולא הקריבום יקריבם בחש"מ. פ"כ מיירי גם באפריש ולא אקריב]. ובט"א באבני מלואים לחגיגה דף י"ח הוכיח מהכא דמלאכת חש"מ דאורייתא מדצריך קרא למישרי נו"נ ע"ש. והנ"ל דהסוברים מלאכת חוש"מ דרבנן יפרשו כהפ"י דלאו להיתר הקרבה אתי קרא אלא לקבען חובה להקריב בחש"מ הבא ראשון כנ"ל: הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ובעולת מצורע. הנה זב וזבה דמביאין תור או בן יונה לעולה כמפורש בתורה ועי' ברמב"ם פ"א ממחוסרי כפרה ה' ג'. ג"כ הוא חובה ולא בנדר ונדבה כמו עולת יולדת ועולת מצורע. והא דלא חשיב להו הכא אפשר משום דעולותיכם דקרא סתמא משמע להש"ס דאיירי בעולת בהמה דומיא דחובות הבאות חובת הרגל דבהמות הן. אף דגם יולדת ומצורע בדלות עולותיהן עופות ע"ש ברמב"ם. מ"מ עיקרן בעשירות עולותיהן בהמות משא"כ בזב וזבה עיקרן עופות ולכך לא חשיב הש"ס עולות דזב וזבה אף דגם עלייהו נראה דשייך דין הכתוב. ועי' במנחות דף ק"ד פלוגתא דהרי עלי עולה אם יביא כבש או עוף

ולשלמיכם לרבות שלמי נזיר. פרש"י דאי משום הקישא לכתוב ולשלמים. וצע"ק דלכאורה ה"מ ללמוד גם אי הוי כתיב לבד מנדרים ונדבות ועולות ונסכים הא דקרבין בחש"מ ומאי דריש מן כ"ם יתירא דכתיב בכל הנך וע"כ אורחי' דקרא לכתוב הכי. ואולי ה"ל להש"ס איזו דרש מכל הנך ואין אתנו יודע דרכי דרשות חז"ל

סמי מכאן נזירות. וכדפרש"י דאע"ג דנזירות בא ע"י נדר אין הקרבנות נקראין נידר ונידב כו'. וצע"ק במג"א סי' א' ס"ק י"א לענין הי"ר שהביא מה שאמרו בנדרים חסידים נודרין עצמן בנזיר כדי להביא קרבן ולכך י"ל הי"ר ע"ש. וה"ל להביא הא דהכא מ"מ לא מיקרי הקרבן נידר ונידב. ואולי לענין הי"ר שאני. וע"ש במחצית השקל

האי אשר נדרתי לה' בחברון מחברון מיבעי ליה. פרש"י וה"ק כו' אשלמה את נזירותי ואגלח ומחברון אביא הכבשים ולהכי פריך מחברון מב"ל. ולכאורה י"ל לטעם הס"ד ובפרט למ"ש התוס' דלרבנן דר"מ קושטא הכי הוא. דנפרש בחברון ארישא דקרא וכדפרש"י בסוטה סוף דל"ד אלכה נא בחברון ואשלם הנדר שנדרתי בגשור ע"ש. ואף דגם כה"ג היה ראוי לכתוב לחברון כיון שהלך מחוץ לעיר חברון לחברון. מצינו כזה בפ' יתרו השמרו לכם עלות בהר. במשוך היובל המה יעלו בהר. הרי דמחוץ להמקום אל המקום שייך לכתוב בב' וה"נ דכוותי'. ולא קאי בחברון על הכבשים אלא על ההליכה דאבשלום ומצינו בפ' צו בפסוק אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם שהרמב"ן מסרס המקרא אשר צוה ה' ביום משחו אותם לתת להם [וע"ש בהתורה והמצוה ובאילת השחר סי' קפ"א]. וה"נ י"ל דבחברון קאי על אלכה נא

דף ט"ו ע"א ושלשים ושש שמלך דוד. ה"ג בתוס'. ובמ"ש ולפ"ד לא מצינו מ' שנה כו'. כתב בגליון דבתחילת מ' שנה קרי נמי מקץ ע"ש. וצ"ע דבערכין דף כ"ח ע"ב יליף דשביעית משמטת בסופה מדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. הרי מבואר דמקץ על סוף השנה נאמר. וכן בערכין ריש דף ל"ג בהא דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי כו' פריך מקץ שבע שנים והכתיב ועבדך שש שנים כו'. ולדברי הגליון הא לא קשה דנפרש מקץ שבע שנים על תחילת שנת השבע ויתאים עם הפסוק דועבדך שש שנים וע"כ כל היכא דכתיב מקץ על סוף השנה קאי. ובש"מ אות ל' כתב וצ"ל מקץ מ' שנה ר"ל בתחילה כמו מקץ שבע שנים כו' ע"ש. וזה תמוה דאדרבה משם ראיה דמקץ על סוף השנה קאי וכנזכר. ועי' בב"י בחו"מ סי' ס"ז סי' ל"ב ובספרי מעשה חושב בערכין דף י"ב ריש ע"ב. ועי' מ"ש בהגהת הרש"ש בדברי רש"י ותוס' דהכא

כאן באבודה בשעת הפרשה. פרש"י בההיא קאמר ר"י דתרעה דלא גמירי דמתה לר"י אלא היכא דנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים כו'. ולכאורה תקשי מב"ק דף ק"י ע"ב דפרכינן חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ומשני דהלכתא גמירי לה דמילתה אזלי וכן פריך ומשני אהא דאשם שמתו בעליו רועה ע"ש. ולכאורה הסברא דלא אפרשה אדעתא דימות ותיזיל החטאת למיתה והאשם לרעיה. כמו דשייך בהא דמתו בעליו כן שייכא סברא זו בנאבד ונמצא אחר ההפרשה דאחרת כשדינו ברעיה דנמי שייך לומר דלא הפרישו אלא ע"ד שיקריבו ולא ע"ד שילך לרעיה וכיון דעל אבודה בשעת הפרשה לא נאמר כלל הלכתא תקשי למה תרעה לר"י תיפוק לחולין. והנה בתשובת מעיל צדקה סי' ד' כתב דאם נעשה מוכה שחין לא שייך לומר דאדעתא דהכי לא קידשה שלא להצריך גט דודאי בנולד כזה לא אמרינן אומדנא