מלאכת חושב מד

[היינו אף שנשלם הז' ימים הוי מח"ז מגזה"כ דיום להרצאה] ע"ש. ובבית מאיר בחידושיו על תמורה בהא דבסמוך כל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום כתב די"ל דהרמב"ם פ"ו ה' י"ד דהשמיט דין דליל ח' נכנס לדיר להתעשר שעמד ע"ז בכ"מ. הוא משום דדחה זה מהלכה ע"פ ברייתא זו דכל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום דהיינו כל הקרבנות כדפרש"י [ומיירי גם בקדושת פה] וסובר דברייתא פליג על ר' אפטוריקי עכ"ד. ולדברינו י"ל לפי' ר"ג כיון דהא דלילה הולך אחר היום בקדשים ילפינן מן ומיום הח' והלאה ירצה ובליל ת' לא נשלם הז' ימים עדיין. ממילא גם להקדישו אינו יכול ור' אפטוריקי דסובר לילה לקדושה לא יסבור דבקדשים לילה הילך אחר היום. אך באמת אי אפשר לפלוג ע"ז וכדפרש"י דמוכח מדכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר אלמא כל הלילה קרי יום קרבנו. ופי' ר"ג צ"ע לענ"ד

וכל הקרב בלילה. התוס' הביאו מרש"י דמנחות דף ק' כגון שמן למנורה [ברש"י שלפנינו אינו אלא בפי' ר"ג שם] ולא נראה להתוס' דמה קדושה שייכי ביה הא לית ביה קדושת כלי. והק' בצ"ק ממנחות דף פ"ח חצי לוג למה נמשח ומסיק שבו היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר וא"כ היה ביה קדושת כלי כו' ע"ש. ול"נ דהא בלא"ה תקשי הא נתינת שמן במנורה וההדלקה היה בין הערביים כמבואר ברמב"ם פ"ג מתמידין ומוספין הלכה י"א. ובין ערביים אכתי יממא הוא. וא"כ אי על קדושת הכלי דחצי לוג קאי איך שייך ע"ז הקרב בלילה קדוש בלילה כיון דנתינת השמן בהחצי לוג היה ביום. ובספר יד דוד ביומא דף כ"ט ע"ב קיים הנוסח דכל הקרב בלילה דהיינו שמן למנורה והוא נקרא שפיר דוקא בלילה כי עיקרה בלילה כדכתיב מערב עד בוקר ע"ש. ואי כוונתו על החצי לוג קשה כנזכר. ולכן נ"ל דאין הכוונה מהחצי לוג שמודד לכל נר דכלי זה ודאי מקדש ביום. רק קאי על מי שמנדב שמן הרבה שיהא לכל המנורה או יותר. וזה אינו מקדש בהכלי קודש אלא בלילה כיון שעיקרה ללילה. והיה ניחא זה אם היה במקדש כלי קודש גדולה לזה. וע"ז הוא דכתבו התוס' דהא לית ביה קדושת כלי. דהיינו דליכא ע"ז כלי קודש. ומהחצי לוג שמודד לכל נר א"א דהא זה מקדש ביום כנזכר. ועי' בבית מאיר מה שנו"נ בהא דהכא: ע"ב כאן בנסכים הבאין בפני עצמן. במנחות דף מ"ד ע"ב בתוד"ה מנחתם. מבואר דמן מנחתם ונסכיהם דכתיב בעצרת דהוו נסכי צבור ילפינן לכל נסכי צבור ומ"מ צריך מנחתו ונסכו דכתיב בנזיר דהוי נסכי יחיד ע"ש. ולכאורה תקשי כיון דאין למילף יחיד מצבור התינח ללילה דאיכא לימוד לצבור וליחיד אבל ליום אחר דא"א למילף מן ומנחתם כדאמר לעיל דמרבינן רק לילה משום דבקדשים לילה הולך אחר היום. ויום אחר ילפינן מן מלבד שבתות ה' דקאי על יום ביומו דיו"ט. ומזה לא נוכל למילף רק לנסכי צבור אבל דיחיד מנלן דקרב ביום אחר כיון דיחיד מצבור לא ילפינן כדחזינן דצריך מנחתו ונסכו לנזיר. זולת דנימא כיון דחזינן דשוו צבור ויחיד לענין לילה ה"ה דשוו לענין יום אחר כנ"ל

ושבכתב א"א רשאי לאומרם ע"פ. הק' התוס' איך קרינן ויושע וק"ש בע"פ. ולכאורה רציתי לומר דמאי דכתיב בחד קרא הוא היקש כעין דסנהדרין דף נ"ב ע"ב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט כו' בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. וכן בפסחים דף מ"א ע"ב אל תאכלו ממנו נא כו' כ"א צלי אש כו' בשעה שאינו בקום אכול צלי איני בב"ת נא ע"ש. וה"נ דכתב לך וע"פ הדברים דמזה ילפינן דשבכתב אסור בע"פ וכן להיפך. כתיב בחד קרא ראוי נמי לתלותם זה בזה ולומר דבזמן שהיה אסור לכתוב שבע"פ היה אסור לומר שבכתב בע"פ. אבל השתא דהותר אצלינו לכתוב שבע"פ ועי' ביו"ד בש"ך ס"ס ע"ר. מותר נמי לומר בע"פ דברים שבכתב. אך הא ליתא דגם עכשיו אינו בגדר היתר רק בגדר דחיית האיסור משום שכחה וכלשון הש"ס מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל [ואולי להבטוח שלא ישכח יהא אסור לכתוב תורה שבע"פ גם עכשיו. אך י"ל דמותר לכתוב שיהא עבור האינו בטוח משכחה]. וא"כ אף דההכרח מביא להתיר לכתוב דברים שבע"פ. מ"מ אין להתיר מש"ה לומר בע"פ דברים שבכתב ויפה הק' התוספות. ועל תירוצם דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים י"ח. הק' בתשובת חוות יאיר סימן קע"ה איך נעייל חילוק זה בדרש דכתב לך. ומוציא אחרים י"ח מאן דכר שמיה כו' פ"ש. וכבר עמד ע"ז בס' יראים סי' קכ"ח וכתב דקראי אסמכתא נינהו והטעם שלא יאמינו ע"ה בתורה שיאמרו לא נכתבה ולא גזרו רק להוציא אחרים י"ח וכשקורא לעצמו לא יבוא לתקלה כו' ע"ש. ועל אסמכתא תו ל"ק איך נעייל חילוק זה. ועפ"ז היה נ"ל לכאורה למ"ש הב"י באו"ח סי' מ"ט [הובא בחוות יאיר שם] טעם האיסור משום דכמ"ד נדרש מתוך הכתב כחסירות ויתירות כו' ובאומרם בע"פ בציר הנך דרשות כו' ע"ש. וא"כ י"ל דל"ש ה"ט אלא בזמן שלא הותר ללמוד תורה שבע"פ מתוך הכתב אבל עכשיו כל הדרשות כתובים בתורה שבע"פ ומצי ללמוד מתוכם ותו ליכא חשש באומר בע"פ מה שבכתב. ואי משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף כשבטל הטעם. כבר כתב הבאר יצחק חאה"ע סי' ח' ענף ו' בשם הברית אברהם דבדבר מצוה מותר בלא מנין אחר כשבטל הטעם ע"ש. והכא קאי בדבר מצוה דאמירת שירה או מזמורים ועי' בברכי יוסף חא"ח סי' מ"ט שהביא דיש מספקים בהא דשבכתב א"א בע"פ אם הוא איסור דאורייתא והק' מיומא דף ע' דקורא בע"פ כדי שלא יבוא לברכה שא"צ וכן מפני כבוד הצבור ואיך דחינן איסור תורה מפני ברכה שא"צ דאיסורו מדרבנן וכן מפני כבוד צבור ע"ש. וחדוש שלא הביא מש"ש בתוס' ישנים דרק מצוה מן המובחר לקרות אותו שבכתב בכתב ושבע"פ בע"פ ומשום כבוד צבור לא הטריחוהו לגלול ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דאף דהא דמצוה מן המובחר הוא ענין תורה מ"מ כיון דעכ"פ לא עביד איסור במה שקורא ע"פ נדחה מפני איסור דרבנן או כבוד צבור. אמת דבמנחות דף ס"ד ע"א משמע דמשום הידור מצוה דחינן איסור שבת בקרבן צבור ע"ש גבי כחושה ושמינה וכ"פ הרמב"ם פ"ב משגגות הלכה ט"ו [ועי' בשאג"א סי' נ']. הרי דמצוה מן המובחר מילתא רבה היא גם נגד איסור שבת. וה"נ אי עכ"פ מצוה מן המובחר הוא מה"ת לקרות מתוך הס"ת ולא בע"פ היה ראוי שיעמוד זה נגד איסור דרבנן דברכה שא"צ וכן נגד כבוד צבור. ואולי אין לדמות הענינים. ובעיקר מ"ש בברכ"י דמשמע דהוא דאורייתא מדמייתי לה מרומיא דקראי. נלענ"ד דודאי דרשי דקראי הוא דרש גמור דאורייתא. אלא דזה קאי על מרע"ה דמה שניתן לו בכתב לא ישנה לאומרן בע"פ ושלא לכותבן בתורה. וכן הנאמר לו בע"פ לא ישנה לכותבן בתורה רק הא דילפינן מזה לדידן דהנאמר בתורה לא נאמר בע"פ וכן שלא לכתוב תורה שבע"פ זהו רק דרך אסמכתא וכמ"ש מהיראים כנ"ל לכאורה

ועלות השחר פוסלות בהן כאברין. נ"ל דקמ"ל דלא נימא דלא פסיל לינה רק אם לן כל הלילה אחר שהוקדש כמו אברין דתמיד שהוקדש קודם תחילת הלילה. אבל נסכים שהוקדשו בלילה הרי לא עבר עליהן כל הלילה משהוקדשו קמ"ל דגם כה"ג עלות השחר שהיה אחר שהוקדשו ולא הוקרבו פוסל בהן. וכ"פ הרמב"ם פ"ד ממעה"ק הלכה ה'. והנה שם בהלכה ב' באימורין כתב דכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואברי העולה אלא עד חצות הלילה. והכא לא כתב כן. י"ל משום דמ"ל שהקדישן אחר חצות הלילה דאז לא שייך לגזור שלא יקריבן אחר חצות ולכך