מלאכת חושב מג

מהדרינן אטהורין לכ"ע אף דקרבן צבור גמור לא מהדרינן ע"ש. וא"כ יש מקום לטעם דקרבן צבור שהזכיר ת"ק לענין הא שלא להצריך לאהדורי בתר טהורין. ובתפארת ישראל כתב דפסח שני דלכ"ע כיון דלא אתי בכנופיא קרבן יחיד [יומא דף נ"א ע"א]. לר"מ מדזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה ולת"ק לא דחי [עי' בתוספות חדשים] כו' ע"ש. וצ"ע דמשמע דמודה לר"מ בחביתי כ"ג ופר יוה"כ. ובשלמא בפר יוה"כ י"ל דס"ל דקרבן צבור הוא מחמת דאחיו הכהנים מתכפרין בו עי' יומא דף נ'. אבל חביתי כ"ג דהוי ודאי יחיד ומ"מ דחי שבת כדילפינן במנחות סוף דמ"ט ודף נ' מקראי וכיון דת"ק מודה בזה למה לא ניליף מיניה גם לפסח שני דהוא קרבן יחיד שזמנו קבוע דג"כ ידחה שבת. ואולי יש לפרוך מה לחביתי כ"ג שכן תדיר [עי' יבמות ה']. ולכאורה ק' בהא דיומא דף נ"א ע"א דהובא ברייתא. דת"ק דר"י סובר דפסח שני דוחה שבת ולא טומאה. ות"ק דמשנתינו יסבור דגם שבת לא דחי פסח שני. א"כ כדפריך לר"ש הא דמוקי דהזבח דוחה שבת וטומאה באילו של אהרן. דנוקמה בפסח שני (דקרבן יחיד הוא לכ"ע] ומשני מי דחי טומאה והיינו כת"ק דר"י. טפי הל"ל מת"ק דמשנתינו דסובר דגם שבת לא דחי. אך י"ל משום דהא דלא דחי טומאה מפורש בדברי ת"ק דר"י. משא"כ במשנתינו אינו מפורש דפסח שני לא דחי שבת אלא שיש ללמוד הכי מדלא נקיט טעמיה דר"י דזמנו קבוע וע"ש בתוספות ישנים ודוק]. אך בתוס' ביומא שם דף נ"א בד"ה דוחה. כתבו דדוחק לומר דלר' ישמעאל פסח שני אינו דותה לא שבת ולא טומאה דא"כ ה"ל שלש מחלוקת בדבר ע"ש. וזה דלא כדמשמע מהתפ"י דלת"ק דמשנתינו לא ידחה פ"ש אפי' שבת. דא"כ יהא בזה ג' מחלוקת וע"כ צ"ל דילפינן פ"ש לענין שבת מפסח ראשון מן ככל חקת הפסח ע"ש בתוס'. או דניליף פ"ש מחביתי כ"ג ומשום דנגד המעלה דאיכא בחביתי כ"ג שהוא תדיר. אית ביה צד קל שאינו שוה בכל זולת לכ"ג משא"כ פ"ש דנוהג בכל אדם שהיה טמא או בדרך רחוקה. גם י"ל דבכלל ישראל ודאי נמצא בכל שנה הרבה נדחים לפ"ש והוי גם פ"ש תדיר ועי' בזבחים דף צ"א ע"א בהא דתדיר ומצוי. וביבמות ד' ה' ע"ב בתוד"ה ומכולהו

דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספין ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאו א"ח באחריותן. הט"א במגילה דף כ' ע"ב פירש מדאצטריך קרא דביומו למעוטי עבר היום ש"מ דביומו כל היום כשר דאי מוספין עד ו' שעות לחוד כר"י ל"ל ביומו למעוטי עבר היום השתא ביומו אינו כשר כל היום עבר יומו מיבעי עכ"ד. ולכאורה יש לדחות דהרשב"א רפ"ד דברכות כתב בענין תשלומין דתפילה דדוקא בזמן תפילה שכיון שהוא זמן תפילה והוא עוסק בתפילתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפילותיו אבל שלא בזמן תפילה לא שאל"כ מאי מתפלל ערבית ב' מתפלל מנחה ב' דקאמר לימא טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפל אחר חצות כו' ע"ש. וכן היה אפ"ל לענין הקרבה דאורייתא דגרע טפי ביומו אחר זמנו מיום מחר בשעת הקרבת קרבן דיומו דאז יהא בתשלומין גם על של אתמול לולא דגלי קרא ביומו להא דאינו בתשלומין ליום מחר ויהא צריך לימוד דביומו גם לר"י. אך באמת אין לדמות כלל ענין הקרבה דאורייתא לתפילה דרבנן אף אם יהא כל פרטי הדינים דתשלומין דתפילה. כהא דתפילה הסמוכה כמש"ש הרשב"א ושיקדם החובה להתשלומין כ"ז לא יהני בהקרבה. וכדמשמע במנחות דף נ' ע"א בתוד"ה במה. דאם לא הקריבו תמיד של שחר לא יקריב בין הערביים רק אחד כו' ע"ש. וע"כ דילפינן מן ביומו דמוספין ומשום דביומו לא דוקא והכוונה בזמנו וכל שאינו בזמנו אף אם הוא ביום אחד כהא דתמיד שחר ודבין הערביים דאינו בתשלומין [והא דקטורת קרב כולה עי' מש"ש התוס' משום דחדא מילתא היא]. ובט"א בר"ה דף ל' ע"ב בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר. הק' על מש"ש התוס' דאם לא הקריב מוסף קודם תמיד דבין ערביים מקריבו אח"כ דמוסף שהוא עשה דרבים דחי לעשה דהשלמה. דא"כ אמאי מצריך במנחות דף פ"ד גבי עומר לדורותיכם להא דמקריבו גם בשביעית אף דהקומץ נשרף על המזבח ובשביעית א"ר לאכילה ולא לשריפה גם בלא קרא נימא דידחה מצות עומר דהוא עשה דרבים האיסור דלאכלה ולא לשריפה ע"ש. והנ"ל דאיתא בת"כ ויקרא ב' בפסוק ואם תקריב מנחת בכורים דמיירי בעומר וקשה הלשון ואם תקריב כיון דחובה הוא ודריש ר"י עתידה מנחת בכורים לפסק [ע"י חטאם] ולחזור כו' ע"ש ובהתורה והמצוה שם. וא"כ היה מקום לומר דלכן נקיט ואם תקריב דמשמע דלפעמים אינו מקריב דקאי על שנת השביעית. דאז אינו מקריב משום דא"א להקטיר הקומץ משום דא"ר לאכילה ולא לשריפה ולא ידחה עשה דרבים להך איסור. רק מדכתיב לדורותיכם לא דרשינן הכי אלא כדרשת ר"י או כדרשת. ר"ש בת"כ שם יעו"ש כנ"ל לכאורה. גם בלא"ה עיקר הא דלדורותיכם לא מיותר וצריך כמש"ש התוספות סד"ה שומרי:

ספיחים. א"נ קצירה שרי משום דכתיב לדורותיכם כו' ע"ש. וע"ז לא תקשי דל"צ לזה לדורותיכם דתיתי עשה דעומר ולידחי ל"ת דלא תקצור. די"ל אף דקצירה לעומר מצוה היא אינו עיקר המצוה רק הקרבת העומר. וקצירה אינה אלא הכנה למצוה ועי' ברמב"ם קודם הלכות תמידין ומוספין בחשבון המצות שכתב י"ב להקריב עומר התנופה. וי"ל דכה"ג לא חשיב בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה דהקרבת העומר. וכעין זה כתבתי בספרי מעשה חושב בערכין דף ח' ע"ב בד"ה שתי הלחם ע"ש. ושפיר עיקר לדורותיכם מייתר דצריך לזה, וכן מש"ש התוס' דהא אפי' שבת דחי לר"א בר"ש ע"ש. הוא ג"כ מדכתיב לדורותיכם. ועי' בנוב"ת חא"ח סי' פ"ז ואכמ"ל

, משום דבקדשים לילה הולך אחר היום. בש"מ כתב דהמ"ל דהוי מוקמינן ליה ביום אבל בלילה לא דהא יום מסתבר טפי מדאמר דאי ל"כ אלא מלבד שבתות ה' ה"א ביממא אין בלילה לא עכ"ד. ול"נ דשם הטעם כדפרש"י דבר יום ביומו הקרב נסכים אותן של שבתות כו'. הרי טעמו בצדו מדכתיב יום ביומו דקאי גם על שבת שיקריבו ביום דיו"ט כדמשמע הלשון דיום ביומו. וזה לא שייך אי לא כתיב אלא: מנחתם ונסכיהם דכך משמע לרבות יום דלמחר מפני דיום מוכשר לכל עיקר הקרבנות. כמו לילה משום דסמוכה להקרבת הזבח. ואם שקולים הם יבואו שניהם. לכך הוצרך הגמרא להטעם משום דבקדשים לילה הולך אחר היום ועדיף מש"ה לרבות לילה מלרבות יום דמחר ושפיר צריך הנך תרי קרא כנ"ל פשוט. והנה בפי' ר"ג כתב דבקדשים לילה הולך אחר היום מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה כלומר דבליל שמיני אסור לשוחטו דאותו לילה משלימין אחר ז' ימים ועדיין הוי מחוסר זמן דבקדשים לילה הולך אחר היום עכ"ד. ואם כוונתו דלילה שאחר ז' משלמת הז' וזולתה ליכא ז'. תקשי בהא דחולין דף פ"א דר' אפטוריקי רמי כתיב והיה ז' ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב מיום הח' והלאה ירצה כו' לילה לא הא כיצד: לילה לקדושה יום להרצאה ע"ש. ואי לפירש ר"ג לא נגמר הז' ימים עד בוקר דשמיני הא אין סתירה כלל בקראי ושפיר י"ל דבליל ח' חשיב מחוסר זמן גם לקדושה כמו קודם. גם סברתו צ"ע דלא שייך לידון דין קדשים דלילה הולך אחר היום אלא אם גם ביום שקודם הלילה היה קדשים אבל בזה דקודם ליל ח' היה חולין וכבר נשלם בו ז' ימים קודם ליל ח' אין סברא דמשהקדישו בליל ח' יהא נסתר למפרע חשבון הז' ימים שכבר נשלם טרם שהקדישו. גם לשונו דבליל ח' אסור לשוחטו דאותו לילה משלימין כו'. אינו מדוקדק דמשמע דבנשלם זמנו מותר לשוחטו בלילה וז"א דשחיטת קדשים דוקא ביום עי' מגילה דף כ' ע"ב. והתוס' בחולין דף פ"א ע"א בד"ה יום להרצאה כתבו דנפ"מ רק לאם עלה תרד משום מחוסר זמן