מלאכת חושב מב

ומדלא נקיט על לא יבקר דאם ביקר ילקה. משמע דאינו אזהרה. ואולי משום דמ"ל בחירתו שלא במעשה אינו לוקה אף אם היה הבירור ע"י מעשה כשיטת החינוך סי' שמ"ה ועוד בכמ"ד דכל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אע"פ שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליו ע"ש. ושאני בתמורה דבדבורו עביד מעשה כדלעיל דף ג' ע"ב. משא"כ בבחירת מעשר דאינו מעשה וצע"ק

ע"ב דהוי דבר הבא לידון בדבר החדש וא"ב אלא חידושו בלבד. וזו היא המדה דדבר שהיה בכלל ויצא הכלל לידון בדבר החדש אא"י להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש עי' חי' הרשב"א בשבועות דף כ"ה ע"ב. וצ"ע דביבמות דף ז' ע"א איתא כיצד ושחט את הכבש כו' כי כחטאת האשם הוא כו' לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד כו' יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כי כחטאת האשם כו' וכתבו התוס' מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות ל"ח דבר חדש ואין חשוב דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות כו' אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו ע"ש. וה"נ לכאורה הדבר חדש שבמעשר שישנו בתמורת שמו כדפרש"י אינו סותר לכלל דשאר קדשים שא"ב תמורת שמם אלא מוסיף ודמי להא דנסכים דחטאת מצורע דאינו בכלל מדה או להתוס'. ואם היינו אומרים דדבר החדש שבמעשר הוא הא דאיתא בת"כ [הנזכר בדיבור הקודם] מתוך שנא' וכל מבחר נדריכם יכול יהא מרגל ומוציא את היפה ת"ל לא יבקר כו'. והא דמעשר א"צ יפה ושאר קדשים צריך לבחור היפה זהו יחשב סותר כללו. היה ניחא. אבל באמת משמע כפרש"י. שוב ראיתי בברה"ז בזבחים דמ"ט שהביא מפרש"י דזבחים דנ"ז ומפרש"י בחומש פ' נשא דהא דתודה ושלמי נזיר דטעונים לחם חשיב דבר חדש אף שהוא דבר הנוסף ע"ש. ואף מהא דהכא ה"מ להביא. וע"ש בזבחים בצ"ק ובספר הכריתות בבתי מדות בית י"א ואכמ"ל

לר"ש דאמר דבר הבא בחובה כו' הא עולת נדבה לא כו' הלשון משמע דליכא למימר הכי לר"ש ובדרך קושיא נקיט לה. והנ"ל דמוכח דאין לומר הכי. מלעיל דף ב' ע"ב דאר"ש דקדשי עכו"ם אין עושין תמורה. והרי קדשי עכו"ם אינן רק עולת נדבה ומשמע דכוותיה בישראל עושין תמורה לר"ש. ולכאורה ק' בהא דאמר עולת נדבה נמי כיון דקבלה עבדה תמורה. דהכוונה דעכ"פ חובה היא לאחר הקבלה שיקריבנה. ולמה לא נקיש למעשר דניבעי שיהא חובה גמורה גם בלא קבלתו כמעשר בהמה דהוא חובה גמורה וכדאיתא בסוף ת"כ כמה לימודים דהוא בעמוד ועשה. והנ"ל די"ל כעין דאיתא בת"כ בחקתי סי' ס"ט בהא דר"ש אי מה מעשר דנאכל לב' ימים כו' מנין ק"ק וקק"ל של יחיד ת"ל בהמה ואם בהמה ע"ש. וה"נ מסתבר דאין למעט עולת נדבה מחמת דעכ"פ קצת דמי למעשר דמ"ל בה חובה עכ"פ לאחר שקבלה ולא ממעטינן אלא עולה הבאה מן המותרות דל"ד כלל למעשר. אך צע"ק בלשון המשנה דלקמן ד' כ' ע"ב ומה בין דברי ר"א לחכמים אלא בזמן שהיא באה חובה [ופרש"י שהיא מוטלת על היחיד להקריבה] סומך עליה כו' ובזמן שהיא נדבה [דצבור] אינו סומך כו'. הרי דמותרות חוב להיחיד להקריבה כעולת נדבה דיחיד שאינה ממותרות ומסתמא זהו גם לר"ש [וקצת יש לדייק שם בלשון המשנה מה בין דברי ר"א לדברי חכמים. ולא נקיט מה בין ר"א לחכמים. אלא דק"ק דה"ל לחשוב הא דתמורה דלר"א דמותרות חובת היחיד היא עושה תמורה וכדתניא הכא כן בהדיא לר"א. ולחכמים דהיא קרבן צבור אין עושה תמורה. ומשמע קצת דתנא דמתני' הוא כר"ש דסובר דמותרות חובת יחיד ומ"מ אינו עושה תמורה] ובמאי גרע מותרות שלא לדמותה למעשר יותר משאר נדבת עולת יחיד. ואולי י"ל דהדרש של יהוידע הכהן מקרא דמותרות. דחטאות ואשמות יקרבו עולה כדהובא לקמן דף כ"ג ע"ב. לא הקפידה תורה רק על זה שיקרב עולה. ומי שיקריב או הצבור או היחיד נתקיים דרשת הכתוב. ופלוגתייהו הוא בתקנת חכמים איך היתה אם על היחיד כדברי ר"א או על הצבור כדברי חכמים. וא"כ גם לר"א י"ל דהחובה שעל היחיד אינו מן התורה. וי"ל דלא יעבור היחיד על בל תאחר כעל שאר עולת נדבת יחיד דעובר בב"ת כדאיתא בר"ה דף ו'. וא"כ זה גרע מעולה דנדבה דיחיד דחוב גמור עליו מה"ת משא"כ במותרות ולכך זה יותר לא דמי למעשר וראוי למעטו מתמורה משום דל"ד למעשר. מהא דעולת נדבה דיחיד כנ"ל לכאורה וצ"ע

יש בקרבנות פרק שני

דף י"ד ע"א שבקרבנות היחיד עושין תמורה. בגמ' פריך מדאין תמורה עושה תמורה ומשני בעיקר זיבחא קתני בהקדש ראשון כדפרש"י והנה במפריש מעות לחטאתו ואשמו וניתותרו דקרב עולה עי' פרש"י לעיל בספ"ק. דהעולה הקדש ראשון הוא ולר"ש דלנדבת יחיד אזלא ומ"מ לא עביד תמורה כדאיתא שם. ניחא אף אם תיתי מתני' כר"ש. די"ל דמותרות אף אם הוא הקדש ראשון לא חשיב עיקר זיבחא וי"ל ג"כ דבמותרות לא מיירי ופשוט

קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות כו'. וכדמסיק בגמרא יש בקרבנות קתני ומאי ניהו שלמים. ולכאורה המ"ל נמי דיש בקרבנות היחיד דנשחטין בצפון דהיינו עולה וחטאת ואשם דהם ק"ק ויש דנשחטין בכ"מ בעזרה כשלמים ותודה ואיל נזיר ובכור ופסח ומעשר משא"כ בקרבנות צבור דגם שלמי עצרת נשחטין בצפון עי' זבחים ריש דף נ"ה וברמב"ם ממעה"ק ה' ג'. וצ"ל דתנא ושייר כדשייר הא דשל צבור דכולם ק"ק יש בהם מעילה. ובשל יחיד מ"ל בהו קק"ל שא"ב מעילה עי' בזבחים דף נ"ג ע"ב בתוד"ה ק"ק ובתוי"ט שם וברמב"ם רפ"ב ממעילה

והלא חביתי כ"ג ופר של יוה"כ קרבנות היחיד הן ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע. השאג"א סי' ע' הביא הא דיומא דף ס"ו ע"ב בהא דתניא עתי ואפי' בשבת ואמר רב ששת שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו והוכיח רפרם מזה דאין עירוב והוצאה ליוה"כ וכדפרש"י דאם יוה"כ כשבת להוצאה ל"ל קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי ואמר רחמנא ישלחנו. וכ' השאג"א דסובר רב ששת דלאיסור תחומין ל"צ קרא למישרי שבת כיון דבלא"ה יוה"כ איסור תחומין נוהג בו ואפ"ה א"ר ישלחנו ולא ס"ל לר"ש דיחוי דהש"ס דכריתות דף י"ד דשאני יוה"כ דהכשירו בכך ע"ש. והרי ממשנתינו תקשי ע"ז דמאי הוכיח ר"מ מפר יוה"כ דהא גם בלא שבת עיקר מצותו דפר יוה"כ בחילול יוה"כ ושפיר י"ל ביה הואיל ואשתרי איסור דיוה"כ אשתרי נמי איסור שבת אף אי שאר קרבן יחיד דזמנו קבוע לא ידחה שבת. אלא ע"כ צ"ל כסוגיא דכריתות דדחי שאני יוה"כ דהכשירו בכך ושפיר מוכיח ר"מ מפר יוה"כ דכל שזמנו קבוע דחי שבת אף בקרבן יחיד וצע"ק. ועי' מ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף ז' ע"ב בד"ה הואיל ואכמ"ל. ועי' מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דאין חולק על טעם דר"מ וכתב התוי"ט דת"ק נמי הכי ס"ל. בחביתי כ"ג ופר יוה"כ אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ כו' ע"ש. וק"ק אחרי דטעם דר"מ כולל יותר ה"ל לת"ק למינקט טעם דזמנו קבוע. והנ"ל למ"ש התוס' ביומא סוף דף ו' דקרבן יחיד אף בקבוע זמנו דדחי שבת וטומאה מ"מ