מלאכת חושב מא

בהגהת הרש"ש בקיצור שתי' ע"פ התוס' דנדה דף כ"ז וכיון להנזכר ע"ש. וכ"ת דתרי קולי לא שייך אלא אם באדם אחד יוכל לבוא לתרי קולי כבנדון דשליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני דב"ק שם דבתחילה נטהר משום שמא זכר וביום מ"א נתירנו משום שמא נקבה ע"ש. אבל הכא אם הלך במזרח ונטהרנו משום שמא הקבר התחיל מצד מערב תו לא נוכל לטהרו כשילך במערב משום שמא הקבר היה במזרח דמ"מ הרי נטמא מאז. הא ליתא דמ"מ יוכל לבוא לתרי קולי כשכבר אכל טהרות ואח"כ הזה ושנה וטבל ויהלוך במערב דנטהרנו אחר כך בלא טבילה מחמת הס"ס. דגם אם ע"י איזו מעשה או מאורע שיארע אחר היתר הראשון יוכל לבוא לתרי קולי אסרינן בס"ס הראשון כמ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף פ"ג ע"ב בד"ה לפסול מהמהרי"ט שם ע"ש. וה"נ דכוותי'. אבל כשלא חרש כל השדה שפיר נוכל לטהר הקבר שבמזרח אם ילך שם דהא יש ג' ספיקות שמא לא נחרש הקבר כלל ואת"ל נחרש שמא לא הוליך ממנה עצם ואת"ל הוליך שמא נתגלגל העצם לצד מערב ואפי' אם זה האיש ילך עוד אח"כ לצד מערב ישאר עכ"פ הס"ס שמא לא נחרש הקבר כלל ואפי' נחרש שמא לא הוליך ממנו עצם ואינו סתירה להס"ס הקודם. ואחר שיהא נחרש כולו אם ילך האיש שהלך מקודם למזרח ולמערב. עוד למזרח. אם נשאר עוד מקום במזרח נגד השדה שבו הקבר הנאבד שלא הלך בו באמת לא נטהרו מס"ס שמא נגד המקום שלא הלך היה הקבר ושמא לא הוליך משום דאח"כ אחר שיאכל טהרות יזה ויטבול וילך נגד זה המקום נרצה ג"כ לטהרו מספק שמא מקום הקבר היה נגד המקום שכבר הלך ונטהר ממנו והוי ס"ס דסתרי וכן לא נוכל לצרף הספק שמא נתגלגל לצד מערב מה"ט. ודע דבספק שמא לא הוליך עצם. צ"ל דל"ד זה למ"ש הש"ך בכללי ס"ס ס"ק י"ח בגבינות של ישראל שהניח בבית עכו"ם ויש ספק אם הגבינה דישראל או דעכו"ם כו' דליכא למימר כיון שחכמים אסרוהו מספק שמא יש בו דבר טמא ה"ל ס"ס כו' דכיון דאסרוהו חכמים מחמת שיש בגופו חשש איסור דאורייתא עשאוהו כודאי איסור כו' ע"ש. ולכאורה ה"נ נימא כיון דטימאו בית הפרס מחשש עצם כשעורה נימא דהוא כודאי הוליך המחרישה עצם כיון דטימאו מחשש איסור תורה. וצ"ל דהא דגבינות אלים יותר מהא דבית הפרס ואכמ"ל

ואין תרומה אחר תרומה מתני' מני רע"ק היא כו'. וכתב הרע"ב ואינה הלכה כו'. ובהא דאין המים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפ"ח ומתני' כיוסף בן חוני. ג"כ כתב הרע"ב דאינה הלכה והתוי"ט הביא מהראב"ד והרמב"ם שפסקו כסת"מ דאתא כיוסף בן חוני ולא כת"ק ע"ש. וצע"ק דה"נ היה אפשר לפסוק כסת"מ דהכא דאתי כרע"ק ולא כחכמים וכבר האריך ביד מלאכי סי' תרס"א לפלפל אי פסקי' כסתמא דאתי כיחידאי נגד חכמים ע"ש. ואולי הא דפסקו כיוסף בן חוני נגד ת"ק עדיף משום דגם סת"מ דספ"ג שמקואות כוותי' אתי ה"ל תרי סתמי כוותי' ואכמ"ל בזה

אלא בהמה. פרש"י ימיר בהמה בבהמה. ור"ג פירש מדכתיב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כו'. וכוונתו נ"ל דראוי לדרוש מן ואם בהמה דכתיב קודם ימיר בהמה בבהמה. אך בת"כ איתא בהמה בבהמה לא בהמה בעופות כו' וזהו כדפרש"י. והנ"ל הא דלא יליף מן ואם בהמה דקדים. דבב"ק דנ"ד ע"ב גבי הפרשת הר סיני מרבה עופות מדכתיב אם בהמה. הלכך אף דואם בהמה דגבי תמורה לא נדרוש לרבות עוף דאין לדמות הדרשות. עכ"פ אין סברא למילף למעטם מן הך ואם בהמה. ומסתבר יותר למעטם מן ימיר בהמה בבהמה. ואף דכתיב ואם בהמה בבהמה אינו כמו מיעוט אחר מיעוט דהוא לרבות ועיקר דאין אנו יודעין דרך דרשות חז"ל

קרבן לה' לא מיקרי. וצ"ע מדכתיב בפרשת נשא ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב ושני עשר בקר כו' ונצטווה משה ליקח מאתם והיו לעבוד את עבודת אהל מועד הרי דאף דלא היו קדשי מזבח נקראו קרבן סתם דמה לי קרבן לה' או קרבנם לפני ה'. ואפ"ל למש"ש בפנים יפות דקשה לדעת הרמב"ן שאחר שנמשח המשכן ומזבח הביאו הנשיאים קרבנם איך הביאו שוורים תמימים הראוי למזבח הא אסור להקדיש תמימים לבדק הבית וצ"ל דדוקא להקדיש לבדה"ב שאין ראוי אלא לדמיהן אסור אבל אלו שהיו צריכין בגופן לעבודת המשכן מותר [ומש"ש הא דלא הביאו גמלים וחמורים: משום דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה ובע"מ נמי לא משום הקריבהו נא לפחתך ע"ש. נ"ל דזה רק דרך דרוש דלא שייך לא הוכשרו כו' וכן הקריבו נא לפחתך רק בגוף הקדושה או המצוה ולא במה שהוא להוביל הקדושה] יעו"ש. וא"כ י"ל דכמו דבמה שנצרך לגופן לעבודת המקדש אינו בכלל איסור דמקדיש תמימין לבדה"ב. דה"ל כמקדישן למזבח. כן מה"ט שייך לקרותם סתם קרבן כמו על הקדש מזבח ממש. ולמה שפירש בפירוש הטור על התורה ויביאו את: קרבנם לה' שש עגלת צב נושאות קרבניהם ושני עשר בקר נושאים העגלות כו' ע"ש. וא"כ קרבנן לא קאי אלא על הקרבנות שהקריבו על המזבח. לפי"ז מתורץ קושי יתי בפשיטות. אך בפשוטו משמע דקרבנות על העגלת צב ושני עשר הבקר קאי ובמ"ש הפ"י דבצריכי בגופן לעבודת המקדש שרי. נ"ל דאי בצריכי לגופן אסור בבע"מ משום הקריבהו נא לפחתך. וע"כ דלא קאי הא דכתיב בבע"מ נדבה תעשה אותו על כה"ג. י"ל נמי דבכה"ג מותר בתמים אבל למה שכתבתי דכה"ג לית ביה משום הקריבהו כו'. ה"ה בכלל נדבה תעשה אותו גם בכה"ג על בע"מ וממילא יש למעט תמימים מאותו גם בצריכי בגופן וצ"ע

ת"ר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו למה נאמר כו' אף דהברייתא התחיל בתחילת הפסוק מ"מ הא דלמה נאמר כוונתו על ולא ימירנו דמיותר כיון דנאמר כבר בכל הקדשים אבל לא יבקר דלא כתיב רק במעשר הא אינו מיותר וא"כ לכאורה היה אפ"ל כדתנא ר' ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה כדאי' בסוטה דף ג' ע"ב. אלא דבלא"ה משני שפיר. ועי' מ"ש במעין החכמה דלכן לא יבקר בין טוב לרע לא נמנה במנין הלאוין שאינו אזהרה אלא דין מדיני המעשר שקדושת מעשר חל גם בפסולין שאין ראוים להקרבה ע"ש. והנה גם אי היה בדרך אזהרה היה אפ"ל דאין למנותה לפי שהוא אחד מדקדוקי המצוה דמעשר. וכעין שכתב במגילת אסתר במצות ל"ת להרמב"ן סי' י"ב שמנה הא דלא יוכל לבכר את בן האהובה ע"פ בן השנואה הבכור וכן שם סי' י"ד שמנה שנמנע החולץ ליבמתו שלא יבוא עליה ולא ישאנה והמג"א כתב בטעם הרמב"ם שלא מנאם ועוד כיוצא באלו לפי שאין למנות דקדוקי המצוה ע"ש. דמשמע דמודה שאלו אזהרות ומניעות ומ"מ אינם מן המנין. וא"כ גם הא דלא יבקר כיוצא בו לא ימנה אף אם הוא בדרך אזהרה. ולכאורה מדחברם הכתוב לא יבקר כו' ולא ימירנו בחד קרא ובוי"ו העיטוף משמע קצת דלא יבקר הוא דומיא דולא ימירנו מה לא ימירנו הוי אזהרה כן לא יבקר וילמוד בזה עליון מתחתון להקישן זה לזה ועי' בב"מ דף צ"ה ע"א. ובת"כ בפסוק זה איתא מתוך שנאמר וכל מבחר נדריכם.: יכול יהא מרגל ומוציא את היפה ת"ל לא יבקר כו' ופי' בהתורה והמצוה כפי הפשט שיוציא העשירי בין טוב בין רע וא"צ לברור את היפה ולחכמים אם נכנס לדיר ובירר המובחר אינו מעשר דצריך עשירי דוקא ע"ש. וא"כ אפ"ל דהוא מניעה שלא יעשה כן לבחור היפה ומלבד דאינו מעשר יעבור בלאו. ושם בת"כ מסיק על ולא ימירנו הא אם הימר סופג א המ'.