מלאכת חושב לט

מפי חבית גם להרמב"ם עי' מש"ש הש"ך סק"ה מהר"ן] ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דהי"ט השאובים הנמשכים ששם פסול עליהם באו תחילה למקוה לכך המים הכשרים אף שהמה הרוב שיבואו אח"כ שייך לומר עליהם קמא קמא בטל וליכא רוב אף שמספרם כ"א והרמב"ם לשיטתו אזיל דלא אמרינן במין במינו חוזר וניעור. וממילא היה אפ"ל למש"ש הרמ"א בס"ג דהעיקר כהחולקים דאם נתרבה האיסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אלו היה אינו מינו אסור גם במינו דחוזר וניער ולא בטיל וע"ש בש"ך ס"ק י"ח. וא"כ ה"נ י"ל לקולא דבנתרבו מי גשמים אח"כ מבטלים המים המועטים הנמשכים שבאו תחילה וה"ל כאלו באו המ"ג תחילה דחוזר וניער. וכבר הביא בספר דברי אמת בענין מקואות מ"ש הר"ש פ"ב דמקואות ה' ז' דבין שקדמה רביה להמשכה בין שקדמה המשכה לרביה דטהור וכן דקדק בדברי אמת מהראב"ד בספר בעלי הנפש יעו"ש. וזה תיתי כשיטת החולקים על הרמב"ם בהא דחוזר וניעור. וראיתי בספר גידולי טהרה על יור"ד סי' ר"א בס"ק ל"ה שעל מ"ש בש"ע דאם יש במקוה כ' סאה ומשהו מים כשרים דמצי להמשיך וכשר אפי' השלימו לאלף סאין והוא מהרמב"ם. וכתב דקמ"ל דא"צ לדקדק שלא ירבו מי ההמשכה על הכשרים אלא מיד שנשלם לשיעור מקוה ונעשית מקוה כשרה שוב אין מים שאובין פוסלים אותה. ובשם הראב"ד בבעלי הנפש הביא דבענין שיהא נשאר באותה מקוה רוב בידי שמים ואם יש במקוה כ"א סאה כשרים א"א להמשיך שם אלא כ"א חסר משהו כו' ואם לא פסול ע"ש. ולמ"ש י"ל דחדא באידך שייכי ולשיטתם אזלי דלמאי דמשמע מהרמב"ם דהמשכה בתחילה ל"מ ומשום דקמא קמא בטל. ממילא גם כשהרביה כשרים היו תחילה ג"כ נימא קמא קמא בטיל ולא יהא חוזר וניעור אפי' כשירבו מי ההמשכה. וא"כ לא שייך כלל שירבו מי ההמשכה על הכשרים דה"ל ככולהו כשרים. אבל הראב"ד למאי דס"ל דהמשכה בתחילה נמי מהני ומשום דכשיבוא הרוב כשרים לא נימא דקמא קמא בטיל ומשום דחוזר וניער. א"כ גם כשבא רוב שעור מקוה מהכשרים תחילה ויתוסף אחר כך מי ההמשכה עד שירבו מהכשרים נמי לא נימא קמא קמא בטיל דחוזר וניעור ויחשב רבו מי ההמשכה על הכשרים ויפסול כנ"ל לכאורה:

ע"ב מכלל דרבנן סברי כו'. בספרי נש"ר ביבמות דף ס"א ע"ב בד"ה והאי. הקשתי אהא דפריך רבא אהא דתניא ר"א אומר הא ר"א ולא רבנן. דמשמע דמדתנא בשם יחיד. דפליגו רבנן עליה. והרי בנדרים דכ"ג ע"ב דתנן ראב"י אומר אף הרוצה להדיר כו' ובעי הש"ס אי פליגו רבנן עליה ע"ש. וכן תקשי הכא מנלן דפליגו רבנן על ראב"י ואי מלשון מאן תנא דאריו"ח. הא יש לפרש מאן תנא דמצינו ליה בהדיא הכי. ואולי היה מקובלים דפליגו רבנן על ראב"י בזה באיזו דבר ושקלו וטרו אי לחומרא או לקולא פליגו

אלא הא דכי אתא רבין אריו"ח שאובה שהמשיכוה כולה טהורה כו'. פרש"י שאפי' כל המקוה מים שאובין דרך המשכה כשר כו'. ובספר דברי אמת בענין מקואות הביא מנזיר דף ל"ח סוף ע"א דמצריך רש"י רביה והמשכה וע"כ שחזר רש"י מפירושו שפירש בתמורה ותמה על התוס' שלא הביאו דברי רש"י שבנזיר ע"ש. והנה למ"ש ביד מלאכי בכללי רש"י ותוס' סי' ו' דפירוש מסכת נזיר אינו מרש"י ז"ל כמו שנראה מהכ"מ בהלכות נזירות שמכנהו בשם מפרש ע"ש. לפ"ז לא מצינו חזרה מרש"י ומסולק תמיהתו על התוס' כיון דהפירוש שבנזיר אינו מרש"י. והתוס' הק' מתענית דף י"ג דהא דאמר הש"ס על הברייתא זו דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בט"ב ויוה"כ ואי בחמין טבילה מי איכא בחמין הא שאובין נינהו ולפרש"י הא מצינו טבילה בחמין כגון שהמשיכן. והנ"ל דלכאורה בלאו הא דשאובין א"א לאוקמי שם בחמין משום יוה"כ דאסור. דאף דמשום תענוג היה אפשר להתיר משום מצוה דטבילה בזמנה אי ליכא מקוה דצונן כמו דשרינן בצונן אף דבלא טבילת מצוה אסור ביוה"כ גם צונן עי' בטור שו"ע או"ח ריש סי' תרי"ג. אך גזירת רחיצה בחמין דאסור גם בשבת ויו"ט בין אם הם בכלי או בקרקע אפי' במים שהוחמו בע"ש וערב יו"ט עי' בשבת דף ל"ט ובטור שו"ע או"ח סי' שכ"ו. זהו אסור גם בטבילת מצוה עי' בתשובת ח"צ סי' י"א [הובא בפ"ת יו"ד סי' קצ"ז סק"ב] ודעתו שיאחר הטבילה משום הך איסור עד למוצאי שבת יעו"ש. ובודאי אין להתיר ביוה"כ יותר מבשבת ויו"ט. וע"כ הא דאמר הש"ס הטעם דשאובין משום דזה יכלול גם על ט"ב דא"א טבילה בחמין [גם בא"א בצונן] ועל סתם מקוה חמין דהוא שאובין קאי. ומ"מ א"א לדחות דמיירי בהמשיכן ומשום דאף דבכה"ג היה ניחא הא דט"ב. אבל הא דיוה"כ גם לפי"ז תקשי דעכ"פ הוא רחיצה בחמין דאסור כמו בשבת ויו"ט ולכך הוצרך לדחות דמיירי בחמי טבריה דבזה מותר הרחיצה בשבת ויו"ט כמבואר בגמרא וטור שו"ע שם ובמשכנות יעקב חי"ד סי' מ"ד כתב דאין להקשות מאי פריך טבילה בחמין מי איכא הא מ"ל ע"י השקה למקוה צוננת. דכיון דיש להם מקוה כשר עוד שע"י מטהרין השאובה ודאי אסור לטבול בחמין בתענית וביוה"כ כיון דאפשר בצונן ע"ש. וזה יש לדחות דהא מ"ל במעונג שא"א לו לסבול הצינה כלל. ולמ"ש ניחא דאף דנוקמי בהכי הא דט"ב אבל הא דיוה"כ א"א לאוקמי בשום אופן בחמי האור. וניחא נמי הא דהשיבו התוס' הכא ולטעמך נמי תקשי דמ"ל בחמין בהמשיך י"ט סאין חמין לכ"א סאה מי גשמים כו' וע"ז לא תירצו כלום. ולמ"ש ניחא דמ"מ אסור ביוה"כ רחיצה בחמין. וניחא נמי קו' המשכנות יעקב סי' מ"ג אי במעין לא פסול שאובין מ"ל טבילה בחמין כה"ג ע"ש. ולהנזכר לא יתורץ בזה יוה"כ דנקיט בברייתא. ודע דבא"ז הגדול סי' של"ה איתא כל דברי התוס' וביתר ביאור ושם הובא עוד ראיה מפ"ב דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו רא"א אם עונת גשמים הוא ישבר פי' לפי שנראה שנתנם לקבל גשמים וה"ל שאובין ולפרש"י מה בכך שהם שאובין ימשכם ולמה ישבר הכלים ודחה ר"י בר' שמואל דמורה לנו בע"א שישבור הקנקנים שלא נתנם שם לקבלה ע"ש. ול"נ לחזק הראיה דאם יש תקנה קלה להכשיר בהמשכה יתסר מדינא לשבור הקנקנים משום בל תשחית וכעין זה כתבתי בספרי שבעת הנרות על התשב"ץ סי' שמ"ז בכלי חרס הנאסר כשחזי להשתמש בו ביבש שיהא אסור לשוברו משום בל תשחית. אך למ"ש הרמ"א ביו"ד סי' ר"א סעיף מ"ו מהמרדכי דאין המשכה מועלת אלא דוקא ע"ג קרקע הראוי לבלוע בה כו' ע"ש [ומה שהרע"ב פ"ב דמקואות משנה ז' בהא דשבירת קנקנים קרי ליה המשכה כיון שמתוך כלים שבורים באו לבור. אינו ענין לדברי המרדכי דבנפל מכלים שבורים ל"צ ראוי לבלוע. והמרדכי לא כתב רק בהיה תפיסת יד אדם בההמשכה מכלים שלמים בזה דוקא צריך ע"ג קרקע הראוי לבלוע]. וא"כ למאי דקרי לאיבוד קנקנים הפסד מועט בב"מ דל"ח ע"ב. א"כ מ"ל שפיר דין המשנה כשכל סביבות המקוה מרוצף באבנים דאם ימשיכה יצטרך לעקור רצפת האבנים ומ"ל שיהא זה יותר הפסד משבירת הקנקנים. ובמה שהשיב ר"י על קו' הר"ש דאינו סוגיית הש"ס לפלוג בסברות הפוכות. דכן מצינו בקידושין דל"ז בהא דרא"א אף החדש נלענ"ד דממה שדחה הא"ז מה שהוכיחו נגד ד' הר"ש מהא דהילמי דשבת דף קי"ג. דדברי הר"ש אינו אלא בפליגי וקאי בפלוגתייהו משא"כ בהא דהילמי ע"ש. מזה יש לדחות גם ההוכחה נגדו מהא דחדש דשם נמי אינו דרך פלוגתא וקיימי בפלוגתייהו אלא דרך בעיא הוא. אך בא"ז דחה דבריו מפלוגתא דאביי ורבא ביבמות דף ל"ז יעו"ש. ובמ"ש התוס' דאין לעשות