מלאכת חושב לח

לפרש משנתינו דמחמץ לפי חשבון באופן אחר. דהיינו דאם בכביצה שאור יוכל להחמיץ עד ק' ולא יותר ונפל לק' דחולין וחימץ ואסרתן לא אמרינן דהחולין האסורין יהיו נעשים כתרומה לענין שאם נפל כביצה מתערובות א' לתערובות ב' שיאמר כמחמץ דתרומה ממש. אלא חשבי' רק חלק ק"א מהכביצה שהיא תרומה והמותר ק' חלקים מהכביצה אף שאסורה כתרומה בטילה בק' כביצים שבתערובות הב' ואם יטול כביצה מתערובות הב' מפני גזל השבט תותר שפיר התערובות הב' גם לר"א דמתני' דמדומע דע"כ לא אר"א בסאה דתרומה שנפלה לפחות מק' חולין דמדמע כתרומה ודאי. אלא משום דאין בילה ביבש וכדאמרינן הכא שאני אומר סאה שנפלה היא שעלתה. אבל בעיסה שנילש ביחד ועושה אותו כגוף אחד ה"ל כיין ושמן דלכ"ע יש בילה. וכעין דהובא במשל"מ סוף הלכות מעשר בהא דפי' הר"ש פ"ה דדמאי משנה ה' בהא דבתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל דורסן ובוללן יפה כדי שיהא מעורבין כו' דכ"ד הנבלל שנעשה גוף אחד ה"ל כיין ושמן ע"ש. וכה"ג גם לר"א הוא לפי חשבון. ולכך הביא מתני' דשאור דלפי זה מתפרש משנתינו דכל שאין בתרומה לבדה כדי להחמיץ שרי לגמרי [אם ירים כדי תרומה שנפלה מפני גזל השבט] ומשום דזה וזה גורם מותר וע"כ הוא דלא כר"א דלר"א כולה אסורה משום דסובר זה וזה גורם אסור וכ"ז לא ידעינן רק ממתני' דשאור כנ"ל לכאורה. ואעורר במ"ש הפרמ"ג בפתיחה להלכות תערובות ח"ג פ"א להסתפק בחצי זית בשר שחוטה וחצי זית נבלה שנפל לס' חצאי זיתי ירקות מי אמרינן כיון דיש ס' נגד האיסור שרי א"ד כיון דנרגש טעם בשר הרי טועם טעמא דאיסורא כו' ושם פ"ד פשיט להיתר מדאריו"ח בע"ז דע"ג ב' כוסות א' דחולין וא' דתרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלו. הרי דאין ההיתר מעורר האיסור [ואשתמיט מהבאר יצחק חי"ד סי' ז' ד' הפרמ"ג אלו] ע"ש. וממשנתינו לכאורה ה"ל להביא דאם אין מהתרומה לבד כדי לחמץ שרי. ומבואר ג"כ דאין היתר דחולין מעורר איסור דתרומה. ויש לדבר בענין אי היכא דנרגש האיסור ביותר מס' אם אסור מה"ת דהוא פלוגתא דרבוותא ועי' בש"מ

סאה ש"ת שנפלה לפחות מק' חולין כו'. כ' התוס' דמילתא דר"א הוי אפי' אם יש בראשונה ק' כדי לבטל מה שנפל בה כיון דלא עלתה א' מהן קודם שנפל בשניה. ובתוס' אנשי שם [הנדפס במשניות עם ההוספות] פ"ה דתרומות משנה ה' נתקשה וכתב דלכאורה דוקא בהגביה פליג ר"א אבל בלא הגביה למה ידמע הא לא קרא עליה שם תרומה ורשות בידו להעלות איזו סאה שירצה ולקרוא עליה שם תרומה ולמה לא יוכל עתה כשנפל מהתערובות למק"א להעלות סאה אחת מהתערובות ולקרוא עליה שם תרומה עכ"ד. והיינו דבמשנה ה' נקיט שנפל לק' ונקיט הגביה ע"ש. ולכאורה נסתר מ"ש בתוס' אנ"ש. ממשנה ו' דמביא הכא שנפל לפחות ממאה דרא"א מדמעת כתרומה ודאי ושם במלאכת שלמה הביא ממ"ד בירוש' דבנדמע סאה תרומה בה' סאין ונפלו כל החמש סאין למקום אחד צריך ת"ק סאין ויש מ"ד דוקא בנפלו לה' מקומות ע"ש. עכ"פ הגביה לא צריך דהא ודאי לא הגביה כל המדומע וגם לא הזכיר במשנה זו הגביה ומבואר דגם בלא קרא עליה שם תרומה דינה כתרומה לר"א שמדמע. וא"כ א"א לעקור ממנה שם זה במה שיפריש סאה אחרת אף דקודם שנפלה היתה ניתרת מן דמוע באיזו סאה שהיה מעלה אך משנפלה קנתה עליה דין תרומה. וגם בלא נשאר ק"א בתערובות קמא אסורה דאין לצרף הסאה שנפלה מעצמה לתערובות קמא שלא נתכוין להעלותה מהתערובות קמא. איברא היה מקום למ"ש בתוס' אנ"ש. למ"ש הרמב"ם פי"ג מתרומות הלכה ז' סאה תרומה שנפל לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה סאה אחרת אם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו אלא מפריש סאתים והשאר מותר הואיל וה"ל לעלות ה"ה כאלו עלתה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השניה ה"ז מדומע וכאלו נפלו שתיהן כאחת. וה"נ י"ל דבידע מתערובות קמא קודם שנפל ממנה בשניה ה"ל כאלו כבר עלתה ובמה שיעלה ממנה איזו סאה יחשב כאלו עלתה מקודם שנפל בשניה ותהא מותר תערובות קמא ושניה דמה לי נתוסף סאה תרומה בהתערובות של ק"א או נגרע ממנה. אך מלבד שהראב"ד חולק וסובר להלכה דל"מ ידיעתו וי"ל דהתוס' סברי כהראב"ד. בלא"ה יש לאוקמי ד' התוס' בלא ידע מנפילה קמא עד שנפל ממנה לשניה דבכה"ג לכ"ע ליכא התקנה שכתב בתוס' אנ"ש. והנה שם במשנה בנפלה למאה דנקיט הגביהה כתב בתוס' חדשים דהוא לרבותא דרבנן ע"ש. וכוונתו דגם בהגביהה לא דיינינן לה כתרומה ודאי. ול"נ עוד דאם לא הגביהה אלא שנפלה מעצמה לתערובות אחרת לא שייך ע"ז לשון לפי חשבון דנקטו חכמים כיון שבכל מקום ביטולה עמה כיון דיש ק"א. אבל בהגביהה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דאין החולין שבמדומע מסייע לבטל וכדהסביר בפלתי סי' צ"ט דלסברת התוספות בבכורות דכ"ב ע"ב דאסרוהו חכמים לזרים ש"מ דקבעו שלא יהיו חולין מבטלין אותו דאל"כ למה אסרוהו לזרים ע"ש דלפי"ז שייך הלשון לפי חשבון דהיינו דבתערובות ל"צ רק שיהא כדי לבטל חלק ק"א מהסאה. אבל בנפל ולא נתכוין להעלותה עבור הכהן ובכל מקום שהיא ביטולה עמה לא שייך ע"ז לישנא דמדמעת לפי חשבון ולכך הוצרך במשנה ה' דמיירי בנפל לק' למינקט הגביהה כנ"ל

לעולם אין אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ. התוס' בפסחים ריש דף כ"ז כתבו בשם הרשב"א דאם יש באיסור כדי להחמיץ וגם יש בהיתר כדי להחמיץ שרי. ובע"ז דף מ"ט ע"א ודף ס"ח ע"ב כתבו דבכה"ג אסור [וע"ש בפסחים במהרש"א]. וצ"ע להרשב"א אטו נימא בשני זיתים דשחוטה ונבלה שנפלו לירקות שא"ב ס' נגד הזית דאיסור תשתרי משום דהטעם שנתן בירקות הוא מההיתר כמו מהאיסור. והפרמ"ג [שהוזכרנו לעיל בד"ה ואין] לא נסתפק אלא ביש ס' נגד האיסור אלא דבצירוף ההיתר ליכא ס' ונרגש הטעם. אבל באין ס' נגד האיסור לא יאמר אדם להתיר מחמת דגם בההיתר יש ליתן טעם. והנה הפרמ"ג שם הביא מהאו"ה דמה דיהיב טעם ביותר מס' אסור מדרבנן דטעם קליש הוא ומהר"ן הביא שהוא דאורייתא ע"ש. ולפי"ז י"ל דהרשב"א שהובא בתוספות דפסחים יסבור כהאו"ה וכן הוא ענין דמחמץ [וכן מעמיד] ובדרבנן מתירין כשיש גם בהיתר כדי להחמיץ. אבל לענין טעם כעיקר שהוא דאורייתא ודאי ל"מ מה שיש גם בההיתר ליתן טעם [והתוס' דע"ז יסברו כהר"ן וממילא מחמץ ג"כ יהא איסורו מדאורייתא]. אך לפי זה יוצמח דין חדש דבאיסור דרבנן כגבינות של עכו"ם שפסק הש"ך ביו"ד סי' קט"ו ס"ק י"ז דצריך ס' ע"ש. אם נפל לתבשיל שא"ב ס' ונותן בו טעם ונפל גם גבינה דהיתר שנותן טעם בהתבשיל יהא מותר לסברא הנזכר. כבשאור דאיסור והיתר כשיש בכ"א כדי לחמץ וצ"ע בזה. ועי' בש"ך וט"ז ביו"ד ס"ס פ"ז ובפלתי שם ואכמ"ל

מקוה שיש בו כ"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאה ופתקן למקוה. ביו"ד סי' ר"א סמ"ד הביא הרמ"א מה שדקדק הב"י מהרמב"ם דאם המשיך תחילה מים פסולים ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים ל"מ. ולכאורה נ"ל להמבואר ביו"ד ריש סי' קל"ד בתערובות דיין נסך ביין דהיתר איסורא לגו התירא מצרצור קטן אפי' עירה כל היום ראשון ראשון בטל וכמש"ש הש"ך בסק"ד אפי' ליכא ס' [ומשום שהדבר העומד במקומו חשיב יותר מן הדבר שבא עליו כמש"ש הש"ך סק"א מהר"ן] והוא שיטת הרמב"ם [והא דאסור בבא