מלאכת חושב לה

ופליגי אדר' יוסי בתרתי דלר' יוסי גם ברגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה כמו בהקדש ותהא אחר כך בהמה בבהמה. ולת"ק ברגלה ל"מ אף בהקדש. וגם היכא דמהני בהקדש כמו באבר שהנשמה תלויה בה מ"מ בתמורה ל"מ. דמשמע ליה שיהא בהמה בבהמה מתחילתו מה שרוצה להמיר וכפי הנראה אשתמיט זה מבעל תפארת ישראל שכתב באות כ"ה דבממיר באבר שהנשמה תלויה בה מודו רבנן ע"ש. והא ליתא כדמוכח הכא עי' לקמן דף כ"ו ע"א בתוד"ה האומר

דף י"א ע"א מקדישין איברין וממירין בהן. בתוספות ל"ג וממירין ודפריך איברים מי קדשי משמע להש"ס דודאי אבר לחודי' לא אקדשיה כו' ע"ש. ובש"מ בהשמטות ביאר דאבר לחוד דקדיש ליכא רבותא אי לא פשטה בכולה כו' ע"ש. ואיני מבין הא בהיפוך הדף הוצרך ללמוד על רגלה של זו עולה יכול תצא לחולין ת"ל יהיה קדש הא כיצד כו' הרי דאינו פשוט זה ולמה לא נימא דהמשנה קמ"ל דהאבר קדוש וע"כ נראה כגי' רש"י

השוחט את החטאת כו'. אוקמוה בתוס' בשעירה דכשבה א"א לילד תוך שנתה כדאיתא בבכורות דף י"ט ולכאורה מדאיתא שם הלוקח רחל בת שתים ודאי לכהן. לא מוכח רק זה דודאי לא ילדה מקודם. ואולי אפשר שתתעבר תוך שנתה ואם תלד בתוך שנתה תמות היא וולדה כעין דאיתא ביבמות דף י"ב ע"ב באשה אם תלד בשנת הי"ב תמות היא וולדה. וע"כ כשיקח רחל בת שתים והיא חיה לפנינו ודאי לא ילדה מקודם. והכא ששחטה ומצא בן ד' חי אפשר דזה משכחת לה גם בתוך שנתה וצ"ע. ובמ"ש התוס' דנקט ומצא בה בן ד' חי. דאלו בן ה' בבהמה דקה אינה ניתרת בשחיטת אמו לר' מאיר. וכבר כתב הלח"מ פ"ד דתמורה ה' ג' במ"ש הרמב"ם בן ד' נאכל כבשר החטאת דבמעי אמן קדושים אף דלהרמב"ם גם בן ה' ניתר בשחיטת אמו. ומשום דאי בן ה' הרי כלו לו חדשיו ואפי' למ"ד בהווייתן קדושים הרי חשיב בהווייתן כדמשמע מפרש"י ע"ש. ולכאורה ק' אי בן פקוע שכלו לו חדשיו חשיב בהווייתן. למאי דפרש"י בסמוך לישנא דקרא דאתרבו ולדות מן אשר יהיה לך בבכורות דף י"ד. והרי בן פקוע פסול למזבח עי' ח"ס חי"ד סי' י"ד אות ב'. ולא שייך ע"ז סוף הפסוק תשא ובאת כו'. הא לא קשה דודאי עיקר הווייתן בנולדים הם. מ"מ שייך בהווייתו גם בבן פקוע הראוי להתקיים והנה בלח"מ לא חילק בין כלו חדשיו ללא כלו חדשיו לענין היתר אכילה. ול"נ דאפ"ל דישתנה הדין בין כלו ללא כלו חדשיו בין במקדיש מעוברת בין במקדיש ריקנית ונתעברה אח"כ בין לברייתא קמייתא בין לברייתא בתרייתא וכפי כל א' מהאוקימתות דהכא וכמו שיתבאר לפנינו. רק אקדים מה דקשה לענ"ד. דלמאי דאריו"ח לעיל דף ו' סוף ע"א הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר וכדפרש"י דה"ל כמפריש שתי חטאות לאחריות דמתכפר באיזו שירצה והשניה תרעה. וא"כ צריך להבין אמאי אי חלה קדושה העובר דינו כבשר חטאת דאמו. כיון דחייל על העובר קדושה באנפי נפשיה ונתכפר באמו. והרי בב' חטאות לאחריות כשנתכפר באחד השני ירעה עד שיפול מום בו ויפלו דמיה לנדבה כמבואר ברמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק הלכה ה'. ואם דהכא לא שייך על העובר ירעה דמומו עמו דלא חזי להקרבה. ימכרנו ויפלו דמיו לנדבה. ולמה יהא נאכל שתיהם האם והולד כדין חטאת דמה לי ילדה מה לי נמצא במעי אמו. והנה התוס' בב"ק דף מ"ז כתבו דאף אי עובר ירך אמו הוא לענין טריפות שאני משום דתלוי בחיות ויש לו חיות בפ"ע ע"ש. והנ"ל בנד"ד לחלק ולומר דרק היכא שבשעת ההקדש רצוננו לשנות באיכות גוף העובר מגוף אמו כמו במקדיש עובר במעי בהמה דחולין יש לחושבם כשתי גופים וקדוש העובר אף כשנשחט אמו ונמצא במעיה. וכן במקדיש מעוברת שיחשב העובר כגוף בפ"ע על דבר שנוגע לאחר שיולד דאז יהיו בעצם גופים נפרדים. נמי י"ל דחשיב עובר כגוף בפ"ע שהוקדש בעודו עובר מכח האדם ולא מכח אמו. אבל בנשחט אמו ונמצא במעיה דלא נפרד מאמו לא בשעת ההקדש באיכות ולא פירוד עצמיי משנשחטה אמו דאף דחי כיון דלא כלו לו חדשיו חיותו אינו כלום דנפל הוא. כחד גוף עם אמו חשיב וכל דין אמו עליו. וניחא לפי"ז לפי האוקימתא קמא ברייתא קמייתא דנקיט בן ד'. משום דבן ה' דחשיב בהווייתו. כנולד דמי לזה שלא יהא נאכל כדין אמו וכדין ב' חטאות גמורים לאחריות כיון דאז יש לו חיות וקיום גמור בפ"ע. ולברייתא בתרא נמי רק בבן ד' הוא חולין דחשיב עדיין במעי אמו ואין קדושה חל רק בהווייתן. משא"כ בבן ה' דחשיב בהווייתו אם הוא חי כדמשמע מפרש"י ודוק. וניחא מ"ש הרמב"ם פרק ד' דתמורה בן ד'. למאי שפסק במעי אמן קדוש ונאכל כדין אמו וזה אינו רק בבן ד' אבל בן ה' דחשיב בהווייתו ודינו לזה כנולד דאין לאכול ב' חטאות אף בהפריש מעוברת

ומ"ס ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים. וכ"פ הרמב"ם פ"ד דתמורה. ובשעה"מ הוכיח כפסק הרמב"ם מזבחים: דל"ה פיגל בזבח נתפגל בשליל וע"כ משום דס"ל כמ"ד דבמעי אימן קדושים וכמש"ש התוס' עכ"ד. והנה התוס' שם כתבו דעובר ירך אמו והביאו ברייתא קמייתא דהכא ע"ש. אבל אין ראיה משם לפסוק במעי אימן קדושים בקדשים ריקנות שנתעברה. דאפי' כשנימא בהווייתן קדושים. מתוקמי הא דזבחים בהפריש מעוברת דאוקימתא זו גם אי בהווייתן קדושים בריקנית שנתעברה. מצי סבר כריו"ח בהפריש מעוברת דקדוש העובר. וממילא דין עובר כדין אמו וכמ"ש בדיבור הקודם: דלזה השליל שלא נגמר הווייתו הוא ירך אמו

ואיב"א חד תנא כו'. פרש"י ודכ"ע קדושה חלה על העוברין לאלתר כריו"ח כו'. וצע"ק דאינו סוגיית: הש"ס כדאמר על פלוגתא דאמוראי לימא כתנאי לאוקמי אח"כ כחד אמורא ולא כאידך. ובש"מ בהשמטות הביא גירסא. קמייתא במפריש ריקנית וסבר במעי אימן קדושים ובתרייתא בהפריש חטאת מעוברת וסבר אין קדושה חלה אעוברין וכבר פדא ואף ע"ג דלבר פדא תפסה קדושת אימיה היינו דוקא בולדות קדשים גמורים כו' אבל קדושת אימיה ל"מ עד שיולד כו' ע"ש. וגם ע"ז תקשי כנזכר אך י"ל בכוונת הש"ס כשני הפירושים דרש"י ודהש"מ. דהיינו דריו"ח יפרש הברייתות: כדפרש"י כדי דתיתא כשיטתו. ובר פדא יפרש הברייתות כהש"מ כדי דתיתי כשיטתו. וקצת משמע כפי' הש"מ מדנקיט בגמרא תחילה מקדיש ריקנית ואח"כ הקדישה מעוברת וזהו כסדר הברייתות דראשונה דהולד קדוש מיירי להש"מ בריקנית ואח"כ נתעברה והשניה דהולד חולין בהפריש מעוברת. ולרש"י ריקנית ונתעברה דנקיט בגמרא תחילה קאי לברייתא שניה והקדישה מעוברת דנקיט בגמרא בסוף יהא קאי לברייתא ראשונה. אך תקשי לפי' הש"מ בברייתא בתרא דמיירי נמי בבן ד'. הא במקדיש בן ה' בבטן אמו ודאי הוא בכלל עובר שלא חל עליו קדושה לבר פדא וכדמשמע מכל הנך קושיות דפריך הש"ס לבר פדא. וממילא גם קדושת אימיה לא תחול על בן ה' קודם שיולד וכדהסביר בש"מ וכתב ותדע דאטו מי' אלים קדושת אימיה להקדיש דבר שאין קדושה חלה עליו א"ד אינו אלא שיהא קודש כשיולד. וא"כ תקשי דראוי שיהא נאכל לכל אדם גם בבן ה' הנמצא בה. ואפ"ל ע"פ מ"ש בש"מ בסמוך ע"ב בבעיא דהיא שלמים וולדה חולין כו' מי הוי חולין בעזרה. דהא דלא פשיט מברייתא דהשוחט את החטאת כו' נאכל בכל מקום אלמא אף ע"ג דהוי חולין אינו נפסל משום חולין בעזרה ושמא יש לחלק בין כלו לו חדשיו ללא כלו לו: חדשיו דכיון דכלו שמא הוא בהמה בפ"ע ואסור משום חולין