מלאכת חושב לד

להקדיש מח"ז ועובר מקדישו לכתחילה הוא משום דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ומייתי ליה בבכורות מקרא וכמ"ש בהגהות הגרע"א דבבכור ילפינן ליה מקרא לקמן דכ"ה דאתה מקדיש מבטן וילפינן מיניה להקדש עובר. והנלענ"ד הא דבזבחים דף י"ב ע"א אסקו זה בקושיא ולא תירצו כהכא. אפשר משום דיש להשיב על תירוץ זה. דרק בבכור הוא דמצי להקדיש עובר דכיון דלא שייך ביה ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. כיון דבכור הוא אי אפשר להתפיסו משיולד לקדושה אחרת. לא שייך ביה נמי הלאו הבא מכ"ע מיום השמיני אין מעיקרא לא [עי' חולין ריש דף פ"א] דמיון לזה מ"ש המ"מ פ"א מאישות הלכה ד' דאיסור לבוא על הפנויה בלא קידושין הוא מדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה כשירצה לבוא עלי' יהא באישות וע"ש דבכותית אין איסור תורה. והוא מה"ט דלא נאסר בלא אישות רק כששייך ביה אישות]. וכן בבהמת הקדש דרוצה שלא יחול על העובר קדושת האם ורוצה להתפיס העובר בקדושה אחרת. נמי שייך זה דלא שייך ביה מיום השמיני ירצה כיון דהקדושה דמתפיס העובר השתא לא יוכל להתפיס כשיולד. אבל בעובר דבהמת חולין דשייך ביה יום השמיני ירצה לעולם אימא לך דשייך איסור דמח"ז גם אעובר. אמנם לכאורה בפשוט י"ל כיון דכתיב ברישא דקרא שור או כשב או עז כי יולד. י"ל דעל עובר לא גלי קרא

ע"ב כי מתניא ההיא בקדושת דמים. וכתבו התוס' דבהא דילדה ב' זכרים א' מהן יקרב עולה צ"ל כיון דנחת בראשון ק"ד נחת ביה נמי קדה"ג. וכתב הבית מאיר בחידושיו לתמורה שכן איתא בדי"ט הקדיש זכר לדמיו קדוש קדה"ג ותמה דלפי"ז צ"ל דלבר פדא דוקא בהקדישו קדה"ג אין קדושה חלה אעוברין אבל מקדישו לדמיו עדיף שקדיש קדה"ג ממילא וזה אינו מתקבל וגם תקשי מאי מוכיח בד' י"א מדאר"מ א"א מוציא אלא במקדיש ולד. דמודה בר פדא בתם במעי תמימה דילמא ר"מ איירי בהקדיש עובר לדמיו דממילא היה קדוש קדה"ג עכ"ד. ולכאורה נ"ל בכוונת התוס' לא שינחות עליו ממילא קדה"ג כבהקדיש זכר לדמיו. דכיון שהיה עובר כשהקדישו ק"ד לא נחית עליה ממילא קדה"ג. אלא דס"ל למתני' דעדיף יותר שיקדישנו הוא גופיה משיולד להעלותו מק"ד לקדה"ג דיכול זה מאחר שלא חל עליו קדושת בכור מחמת הק"ד שהיה עליו בעודו עובר. מלהוציאו לחולין ע"י מכירה לאחר או לעצמו ע"י שיתפיס קדה"ג דעולה על בהמה אחרת וכמו דברשותו חשיבה לענין שיכול למוכרה ולקנות בדמיה עולה. כן חשובה ברשותו להקדישה הוא גופו לעולה. וניחא הא דמוכיח מדאר"מ א"א מוצא אלא כו' במקדיש ולד ויצא דרך דופן דקדיש עובר במעי אמו קדה"ג דבתם במעי תמימה מודה בר פדא ודוק. ועי' בש"מ בהשמטות

כל קדשים כו' ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות כו' אבל קודם שנפדו פטורין כו'. בבכורות דף י"ד סוף ע"א כתבו התוס' מדכתיב גבי בכור ישראל כו': ולכאורה זה שייך הכא דמיירי מעובר. ושם דעל האם קאי יותר ה"ל להביא מכל מקנך תזכר דמיירי מאם שיהא שלו עי' בכורות דף ג' ע"א. אך ק"ד דאם נתפס גם בולד. וצע"ק במש"ש התוס' דפטורין ממתנות מדכתיב מאת העם. והרי לשון כל קדשים משמע גם כשהבעלים חייבין באחריות. והא בבכורות די"ד ע"ב אמרינן אהא דתנן אם מתו יפדו דזו דברי ר"ש והרי לר"ש קדשים שחייב באחריות כממונו דמי ועיין בסנהדרין דף קי"ב ובקצה"ח סי' שפ"ו סק"ז שכתב דמוכח משם דאפי' איתא בעיני' כממונו דמי לר"ש. ואיך נמעט זה מן מאת העם דכתיב במתנות. ובשלמא בבכור דכל שיד כותי באמצע פוטר מבכורה מדכתיב כל בכור בישראל כדאיתא בבכורות דף ט"ז ע"ב ע"ש. וה"נ י"ל כן בהקדש דמאי שנא. וגורם לממון אף אי כממון דמי ומהני לר"ש לענין כפל וחיוב שומרים. עכ"פ לא נתבטל העיקר שהוא דהקדש ולא גרע מן יד הקדש באמצע דראוי לפטור מבכורה משום זה. אך זה לא שייך בענין מתנות ובחולין ריש דף ק"ל פרש"י משום דאין קדושה חלה על קדושה ע"ש. וכעין זה איתא בירוש' שקלים פ"ד הלכה ז' איך קדשי המזבח חלין על קדשי בדק הבית יעו"ש

ומי אלימא ק"ד דאסירה ליה בעבודה א"ל אין והתנן כו'. והנ"ל אף דכבר השיב להמקשן כזה ממשנה זו לענין בכורה. מ"מ הקשה לו מעבודה. דבש"מ כתב דאסור משמע ליה דאיכא לאו לא תעבוד לענין שאם חילל העבודה על דמים ופריך לא תעבוד אין בקדושת דמים ומשני מדרבנן גזירה אטו קדשי מזבח [עי' בכורות דף י"ד ע"א] ע"ש. והנה בריש ביצה אמרינן ביצים גמורות במעי אמן מילתא דלא שכיחא הוא ומילתא דל"ש ל"ג רבנן ע"ש. ויש לומר דס"ד דמקשה דלהקדיש עובר במעי אמו מילתא דלא שכיחא הוא. וכיון דאיסור עבודה בקדושת דמים אינו אלא מדרבנן משום גזירה דקדשי מזבח. סגי דנגזור על קדושת דמים דנולדים ולא על ק"ד דעוברין דהוא ל"ש וע"כ דמיירי בעובר דקדושת הגוף והתרצן לא חש לזה או משום דס"ל דגם במילתא דל"ש לגזור או דלא מחשיב זה למילתא דלא שכיחא כנ"ל לכאורה

אמורי הוא דלא מימר הא מיקדש קדשי. כ' התוס' דהכא לא מצי לתרוצי קדושת דמים כדלעיל דהא אין עושין תמורה [ועי' בש"מ]. ולכאורה תקשי מדאמרינן בבכורות דף י"ד ע"א דאפי' אי קדשי בדה"ב מותר בגיזה ועבודה הוא משום דלא מיחלפא בקדשי מזבח אבל קדושת דמים למזבח דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח י"ל דגזרו ביה רבנן ע"ש. וא"כ אף אנו נאמר אף דקדשי בדה"ב דאין עושין תמורה כדתנן לקמן די"ג. גם מדרבנן אין עושין תמורה. הוא משום דלא שייך לגזור קדשי בדה"ב אטו קדשי מזבח. אבל קדושת דמים למזבח דשל עובר סד"א מדרבנן יעשה תמורה. וכעין שכתב הרמב"ם פ"א מתמורה הלכה ו' אין קדשי עכו"ם עושין תמורה מן התורה אבל מדברי סופרים שהעכו"ם שהמיר ה"ז תמורה. וה"נ הוי אמינא דקדושת דמים למזבח דעובר יעשה תמורה עכ"פ מדרבנן קמ"ל דלא. אך י"ל דזה נדע מדתנן בבכורות שם דקדשים שקדם מום קבוע להקדישן דהוא קדושה דמים למזבח דאין עושין כלל תמורה. ולא גזרינן בזה אטו קדשי הגוף למזבח. וה"נ בקדושת דמים למזבח דעובר וע"כ דבקדושת הגוף דעובר אצטריך מתני' לאשמעינן דאין עושין תמורה. גם י"ל דענין שימשך קדושה על הבהמה בדרך תמורה שהוא ענין איסור כדצוותה התורה שלא להמיר. ולשון הבית מאיר בתשובתו שבסוף ספרו סי' ד' דלרבא בכ"מ דא"ר ל"פ א"ע ל"מ. הוא משום קנס דבר תורה או מדחזינן שהקב"ה: שונא מעשה זו ראוי שיהורס המעשה ויהיה כאילו לא נעשה ע"ש. וא"כ במקום שלא גזרה התורה שיהני מעשיו איך נימא אנן מחמת איזו גזירה שיתקיים המעשה דאיסור. ושאני בתמורת עכו"ם שעכו"ם לא נצטווה ע"ז ולא עשה איסור כלל בזה מצו חכמים לגזור שיהא תמורה משא"כ בישראל. ול"ד לגזירתם לאסור בגיזה ועבודה במקום שמותר מה"ת דאינו דבר איסור ועי' מש"ש בכ"מ דמשמע כהרמב"ם מדנקיט הא דעכו"ם לא ממירין בהדי לא נהנין ולא מועלין דלא נהנין מדרבנן והלח"מ הסכים לזה דאם אמר כן כשהקדישו מתחילתו ראוי ללמוד מזה לסוף הקדש דהיינו תמורה דהא חמיר תמורה מהקדש דהקדש בטעות ל"מ ותמורה בטעות הוי תמורה ע"ש. וזה צ"ע דהא גם כמה דברים שחמור הקדש מתמורה כדתנן לקמן דף ט"ז ע"ב. וכן בסמוך אמרינן דבאבר שהנשמה תלויה בו בהקדישה קדושה כולה לכ"ע ובתמורה לא דדרשינן בהמה בבהמה כדפרש"י. וע"כ ת"ק דס"ל דאין ממירין איברים אפי' הוא אבר שהנשמה תלויה בה דבהקדש קדושה כולה ובתמורה ל"מ