מלאכת חושב לג

וא"כ י"ל דמדמינן כפרה דקופיא דשאר קרבנות הבאים לכפרה גמורה. לכפרה מקיבעא של קרבן נזיר שבעצם אינו כפרה גמורה מחמת שהחטא אינו חטא גמור. וא"כ שפיר נוכל למילף מהא דגלי בנזיר דמתכפר עושה תמורה להא דיורש ממיר בקרבן אביו אף שכפרתו אינו מקיבעא אלא מקופיא. מה דלא הוי ידענא זה אלו גלי קרא הא דמתכפר עושה תמורה בשאר קרבנות. אמנם אפשר דכמו מה דקני ליה לכפרה עושה אותו לבעלים שיוכל להמיר. כן בנזיר מה שקני להקרבן דאתי להכשירו להיתר דיין ותגלחת ולטמאות למתים. זהו יעשה אותו לבעלים לענין תמורה דמסברא לא קליש הקנין שיש להנזיר בהקרבן הבא להכשירו להנזכר. מקנין דלכפרה דשארי קרבנות כנ"ל לכאורה ואכתי צ"ע בזה

הא כיצד כו'. לשון רש"י מלבד אותו שא"י להפריש משלו שעני הוא ותשיג ידו לאח"ז שאחרים יתנו לו כו'. ומבואר דמחשיב מה שאחרים יתנו. תשיג ידו. וקשה דבערכין דף ל' ע"ב בגאולה דשדה אחוזה דכתיב והשיגה ידו דרשינן יד עצמו שלא ילוה ויגאל ופי' בהתורה והמצוה פ' בהר סי' מ"ד דהלשון משמע שהשיג בכח עצמו לא ע"י עזר ע"ש. ואיך ס"ד דמה שאחרים יתנו לו יחשב השגת ידו בלי עזר. יותר ממה שילוה [ורחוק לומר לענין זה כעין דאמרינן בב"מ דף ט"ז ע"א דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב ליה מתנה ע"ש. משא"כ בהלואה]. ובמקנה בקידושין דכ"א ע"א ברש"י ד"ה שלוה. כתב לענינו דהשיגו ידו דכתיב בעבד עברי ע"כ הכוונה שאין חוב עליו ללות ולגאול עצמו דאין לפרש שאין לו רשות ללות ולגאול עצמו דכיון דאחרים גופייהו יכולים לגאלו למה נגרע גאולתו בשביל שלוה מהם ע"ש. והרי גאולת אחרים הוא ממש כהא דאחרים מפרישים בעד הנזיר קרבנו. ופשיטא ליה להמקשה דאין סברא לומר דחשיב יותר השגת ידו בנתינת אחרים בעדו. מהא דאם ילוה מהם. ואם הוי מפרשים דאשר תשיג ידו על הקודם דמיירי משלו קאי דזהו השגת ידו. וגלי קרא דמלבד זה גם כשהפרישו לו אחרים דאינו השגת ידו יביאנו נמי ויצא. היה ניחא. אבל לפרש"י דזה דאחרים נתנו לו זהו מיקרי השגת ידו צ"ע לכאורה. עוד אעורר בהא דאמר אי לענין כפרה פשיטא דמכפר ליה. דנימא דקמ"ל דצריך להתרצות בהפרשת חבירו עבורו דבלא זה אי אפשר כדאיתא בערכין דף כ"א דצריך דעת המתכפר משום דיש סברא דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה ע"ש. וסד"א דגם באין לו משל עצמו מצי למימר הכי ולא יעבור על בל תאחר [עי' נדרים דף ד'] דאנוס הוא וקמ"ל קרא דחייב להביא משל אחרים כשיתנו לו ואם לאו יעבור בב"ת וזה אינו פשוט כ"כ כיון דיש קפידא ע"ז וסד"א דרשות בידו להמתין עד שיהא לו משלו וקמ"ל קרא דאינו כן וצ"ע לכאורה

אין קדושה חלה על עוברין וריו"ח אמר קדושה חלה על עוברין. לא נתפרש טעם פלוגתתן. דמ"ש קדושת הגוף מקדושת דמים דמודה בר פדא דחלה על עוברין כמבואר בסוגיין. ולכאורה אפ"ל ע"פ מ"ש הנתיבות סי' ר"ט סק"ב דאם מקנה העובר לכשיולד הוא דשלב"ל דאיכא מי יימר דשמא תמות ושמא תפיל אבל במוכר או מקדיש העובר שיהא תיכף חל אפי' אם תמות או תשחט ודאי מהני דעובר ירך אמו הוא והוי כמכר לו הטחול או הכבד דודאי קנה אף שאינו בעין כו' ע"ש. וא"כ י"ל דזהו הנפ"מ בין קדושת דמים לקדושת הגוף דקדושת דמים מצי לחול מיד דגם כשתמות הבהמה או תשחט מצי ליקח את העובר ולמוכרו וליקח בדמיו קרבן ולכן חל קדושת דמים מיד על העובר ואינו דשלב"ל. אבל בקדושת הגוף דעיקרו להקרבה איהו גופיה ומאי דלא חזי להקרבה ואין במינו קרב לא נחתה קדה"ג וה"ל כעצים ואבנים עי' לקמן דף י"ז ע"א. וי"ל דבזמן שהעובר הוא במעי אמו ג"כ חשיב כעצים ואבנים וא"כ עיקר קדושת גופו אי אפשר לחול אלא כשיולד ומקודם י"ל דחשיב אין במינו קרב דעובר ונולד כשני מינים חשיבי ויסבור בר פדא דעובר על כשיולד דשלב"ל חשיב וע"כ אין קדה"ג חלה על העובר גם כשיולד. וריו"ח יסבור דעובר חשיב דשב"ל ועי' ביבמות דף ס"ז ע"א בתוד"ה זו דשמואל מחשיב עובר כבא לעולם. וכן י"ל לריו"ח. ולמסקנא דבמעי תמימה מודה בר פדא י"ל דבמעי תמימה שייך חלות קדה"ג על העובר מיד אם היה מקדיש גם האם משא"כ במעי בעלת מום דאין שום אופן חלות מיד קדוה"ג על העובר אלא על זמן כשיולד דשלב"ל חשיב לבר פדא. ולכאורה תקשי לפי זה בהא דפריך בסמוך דף י"א ע"א על בר פדא מהא דתנן רא"א כלאים וטריפה ויוצא דופן כו' לא קדושין ולא מקדישין כו' ותניא אר"מ מאחר שאין קדושין איך מקדישין א"א מוצא כו' במקדיש ולד ויצא דרך דופן אלמא קדיש ולד. ולדברינו כיון דטעמי' דבר פדא הוא משום דשלב"ל מאי מקשה מר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כדאיתא ביבמות דף צ"ג ובכמ"ד. אליבא דר"מ יודה בר פדא דחלה קדושה על עוברין. אך י"ל דכיון דר"מ לפרושי להא דר"א אתי ולר' אליעזר דלא נחשב ביבמות שם בשיטת הסוברין אדם מקנה דשלב"ל ע"כ סובר אין א"מ דשלב"ל כעין שכתבו הכי התוס' בכתובות דף מ"ב ע"ב בד"ה ר"ש. דר"ש לית ליה א"מ דשלב"ל מדלא נחשב בשיטה. אלא ע"כ משום דעובר חשיב דשב"ל. אך להתוס' ישנים שם שכתבו דלא חשיב שם בשיטה רק מאן דאמר בהדיא הכי ולא מאן שכן אפשר לדקדק מדבריו ע"ש. לפי"ז היה אפשר לתרץ הכי לבר פדא דגם ר"א יסבור כר"מ. ואכתי צ"ע בקידושין דס"ב ע"ב בתוד"ה ואמר שכתבו דלר"מ אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי ל"מ. ובחידושי הרשב"א שם כתב דזה גרע לר"מ מפירות דקל דעבידי דאתי ולא עבידי דנתרי אבל עובר זימנין דה"ל נפל ולא עבידי דאתי. ולדברי הרשב"א אלו קשה מהא דקדושה תלה על עוברין וגם לר"מ. אך למש"ש הרשב"א ועוד דסמוך מחצה דזכרים למיעוט מפילות ה"ל נקיבות מיעוט לכן מודה ר"מ בהא ע"ש. וזה שייך לענין קידושין אבל לענין שיחול קדושה על עובר דבהמה שייך שפיר בחטאת ושלמים דנוהג בין בזכרים בין בנקיבות [עי' בריש הקדמת הרמב"ם לסדר קדשים] ומפילות לחוד הוי כפירות דקל ומהני לר"מ. ועי' בפ"י בקידושין שם ואכמ"ל

ואזדא כריו"ח לטעמי' כו'. לשון התוס' אבל לבר פדא דאמר קדושה אינו חלה על העובר אין הולד קדוש על פיו אלא מכח האם ואם ס"ל שיירו משוייר אמאי אין הולד עולה כו'. ולכאורה אינו מובן דבשלמא שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו אפ"ל לבר פדא דרק קדושה לא מצי לחול אעובר משום דאינו רק כשיולד והוי דשלב"ל משא"כ בשיירו שיהא חולין דהוא ענין שחל מיד י"ל אליבי' [עי' מ"ש בדיבור הקודם] אבל מה זה שכתבו אמאי אין הולד עולה. הא זה אי אפשר לבר פדא דסובר דאין קדושה חל אעובר. וכפי שכתבו מקודם אי אית ליה לבר פדא דשיירו משוייר אמאי ולדה שלמים הא אי בעי הוי משייר הולד בחולין. זה ניחא דה"ל שלא להיות שלמים ויהא חולין אליבי'. אבל שיהא אליבי' הולד עולה זהו דבר הנסתר בעצמותו. ואולי בהקדיש עובר לבר פדא שאינו חל. י"ל דלר"מ דסובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וכתבו התוס' בערכין דף ה' ע"א בד"ה אדם. דאפי' אינו יודע. דעתו ע"פ שתקנו חכמים הלשון ע"ש. וי"ל דבזה יצטרך עכ"פ להקדישו משיולד ויחשב כאלו אמר על העובר אקדישנו כשיולד דמהני כה"ג גם בדשלב"ל עי' רמב"ם פ"ו מערכין הלכה ל"א ל"ב ל"ג. וכיון דהא דלקמן דף כ"ה היא שלמים וולדה עולה ה"ז ולד זבחי שלמים אליבא דר"מ קיימינן. שפיר כתבו התוס' דאי לבר פדא שיירו משוייר אמאי אין הולד עולה. היינו שיקדישנו לעולה משיולד אם לא חל עליו עדיין קדושת אמו אלא ע"כ שמיד שהאם קדושה קדוש הולד מכח האם. ובמ"ש התוס' בהא דאסור