מלאכת חושב לב

להחומש יהני תפיסתו עבור ההקדש. וכשיטתו בכל תיקו לענין ממון דאע"ג דאין מוציאין מהני תפיסה עי' במ"מ ס"פ א' מנזקי ממון. וכיון דעכ"פ אינו ברור לפסוק כל"ק אלא משום להקל על המוחזק. ה"ל למינקט נמי גם הספק דלישנא בתרא דהיינו ב' גופין וקדושה אחת. ונפ"מ לענין אם יתפוס הגזבר יהני תפיסתו משום שמא הלכה כלישנא בתרא דספק הוא גם בב' גופין וקדושה אחת שמא חייב חומש. ואין לומר למ"ש בבאר יצחק חאה"ע סי' ו' סוף ענף ט' בפלוגתא דפוסקים דלחד דעה מותר בודאי ולחד דעה אסור מספק דיש לדון בזה תורת ס"ס ספק דילמא הלכה כהמכשיר בודאי ואין כאן מקום ספק כלל ואת"ל כהפוסל עכ"ז אכתי ספק דילמא כשר דהא אינו פוסל אלא מספק ע"ש באורך. ולכך נימא דהגזבר לא יוכל לתפוס בב' גופין וקדושה אחת כיון דשתי ספיקות כנגדו דשמא כלישנא קמא דכה"ג ודאי פטור מחומש ואת"ל כלישנא בתרא דכה"ג סליק בתיקו עכ"ז ספק הוא דילמא גם להאי לישנא שמא פטור מחומש בכה"ג. הא ליתא למאי שהסכימו האחרונים דאין מוציאין ממון בס"ס דהוא מטעם רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב כמ"ש בקונטרס הספיקות שבספר קצה"ח כלל ו' סי' ז' והביא שם דברי הרא"ש בפ"ב דב"ק בסוגיא דצרורות דלהאומר בתיקו דתפס לא מפקי' מיניה ה"נ בתפס הבהמה משתלם ממנה ח"נ אף דיש ס"ס לח"נ דדילמא אורחה היא ופטור לגמרי ואת"ל השתא מחמת ביעוט קאתי דילמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק ע"ש. וא"כ ה"נ יהני תפיסת הגזבר בב' גופין וקדושה אחת וה"ל להרמב"ם להזכיר בעיא זו [וזה אין להקשות למ"ש בקונטרס הספיקות בכלל ו' סי' ה' דאע"ג דל"מ רוב וכן ס"ס להוציא ממון. מ"מ בממון עניים וכן במתנות כהונה מהני רוב או ס"ס להוציא והוכיח כן מהרמב"ם ס"פ י"א דבכורים ילדה ב' זכרים ונקבות זה שלא ביכרה אשתו נותן ה' סלעים שלא נפטר אלא בשתי ספיקות כו' ע"ש. וא"כ ה"נ אמאי לא יתן חומש בב' גופין וב' קדושות הוי ס"ס לחייבו דשמא כלישנא בתרא דכה"ג חייב מתורת ודאי ואת"ל כל"ק הא ספק הוי גם להאי לישנא והוי ס"ס לחייבו ליתן להקדש. הא ל"ק די"ל דרק מתנות עניים וכן מתנות כהונה דדמי למ"ע ילפינן מעני ורש הצדיקו לחייבו כשחזקה או רוב מסייע להו אבל הקדש לגבוה דינו לזה כדהדיוט דלא יהני חזקה ורוב וס"ס המסייע להקדש להוציא ממון מחזקתו עבור הקדש ואין נופל על הקדש הא דעני ורש הצדיקו. וכדמצינו בכתובות סוף דק"ו דאין משתכרין בשל הקדש משום דאין עניות במקום עשירות]. ודע דמ"ש לצרף הספק שמא העיקר כלישנא בתרא. הוא לפי פירש הלח"מ ברמב"ם דנקיט כלישנא קמא. דהוא משום דהפסק כלישנא קמא הכא אינו כפי המורגל בכל מקום דדרכו לפסוק כל"ב אלא הכא פסק נגד הרגילות מהטעם שכתב. לפי"ז ראוי עכ"פ לישנא בתרא לצרפו עכ"פ לספק דשמא עיקר כל"ב. אבל לפירש הכ"מ שם ברמב"ם דנקיט כלישנא בתרא בב' קדושות וגוף אחד ע"ש. לפי"ז אין לצרף לספק שמא העיקר כלישנא קמא. דכיון דפסקי' הכא כל"ב כבכל מקום. הפסק הוא מתורת ודאי. ועי' בדברי אמת בקונטרס לאוין דע"ב

דף י' ע"א מקדיש ולא מתכפר לשון הרמב"ם פרק ז' מערכין ה' ד' והמקדיש שפדה לעצמו הוא דמוסיף חומש. ולכאורה יש לדייק מלשונו דכשפדאה עבור אחר לא יוסיף חומש. וי"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם סוף הלכות תמורה בטעם החומש שירדה התורה לסוף יצה"ר דאדם שטבעו להרבות קניניי על ממונו ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שיחזור וינחם וירצה לפדותו בפחות משוויו לפיכף יוסיף חומש ע"ש וזה לא שייך בפודה עבור אחר. אך לא דרשי' טעמא דקרא לדיני התורה ואפשר משום דסתם פודה הוא לעצמו י"ל דפודה עבור אחר אינו בכלל חיוב חומש דחייבי' קרא וה"ל כאלו מי שנפדה עבורו הוא שפדאו. ועי' מ"ש בספרי נפש חיה בב"מ סוף דף נ"ד

א"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שלים לאקדושי. עי' בלשון רש"י ואנן גמרינן לקמן ממעשר כו'. והנ"ל הא דלא סגי ליה מדכתיב לא יחליפנו לשון יחיד. כוונתו לסלק מ"ש בהגהות חק נתן בהא דאמר מאי הוי עלה דלא סגי ליה בההוכחה דא"כ מצינו צו"ש עושין תמורה משום די"ל דרק הנו"ש הם אין עושין אבל מקדיש בשבילם עושה תמורה דהא לא אמר במשנה אין קרבן צו"ש עושין תמורה ע"ש. ולהוציא מדיחוי זה הביא רש"י הא דגמרינן ממעשר ובמעשר לא מ"ל מעשר דצו"ש כלל וכן הוא בתמורה. ובש"מ דחה ההוכחה דכיון אין הצבור ממירין אם הקדישו דין הוא שביחיד שיקדיש לצרכן לא ימיר וכן בתוס' עכ"ל. ולכאורה מחוסר ביאור דמ"ש צו"ש מיחיד דאף דאינו ממיר בשל אחרים והוא קנוי לכפרה למתכפר ומ"מ אס"ד דלתמורה אזלינן בתר מקדיש והוא בעליו לזה יכול להמיר כן נימא לס"ד זה כשצו"ש המתכפרים כיון דלא אזלינן בתר מתכפר כלל ואינו ענין למ"ש בתוד"ה אמר רבא. דקאי אי אזלינן בתר מתכפר ודוק. אך י"ל ע"פ המבואר לעיל ריש דף ג' דבהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל י"ל דל"ד למקדיש ישראל להתכפר ישראל חבירו משום דבעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה ע"ש. וה"נ י"ל דל"ד צו"ש המתכפרין ליחיד המתכפר מחמת דבצו"ש אינו כולו ברשות מאן דעביד תמורה והוי כמקדיש עכו"ם בעד ישראל. וזה י"ל גם אי הוי אזלינן בתר מקדיש. ואם לזה נתכוון בש"מ קשה דעיקר חסר מן הספר. ודע דמהא דאמר הש"ס דשוו שליח לאקדושי. הוכיח המח"א הל' שלוחין סי' ז' דמצי לעשות שליח שיקדיש בשבילו דלא כהמהרי"ט דסובר דלא מצי ובהגה"ה שם דחה דאיירי באמר לשליח שיקדיש לו שורו דשליח והמהרי"ט מיירי בשל משלח ע"ש. ומשמע דהמח"א מפרש דשוו שליח לאקדושי את שלהם וגם כה"ג אי הוי אזלינן בתר מקדיש חשיב השליח מקדיש. וזה דחוק בסברא דבכה"ג נראה דהמשלח חשיב המקדיש. ואולי מפרש כן דאי כמ"ש בהגה"ה ל"צ לומר דשוו שליח. דגם בלא שליחות מצי להקדיש משלו עבור אחר וחל ההקדש כל שנתרצה אותו האחר. אך גם על הגמרא תקשי למה אמר דשוו שליח והל"ל דא"כ מצינו צו"ש עושין תמורה כגון דאקדיש אחד קרבן בעדם. ועל צבור י"ל דלא רצה למינקט אופן שאין לעשות כן לכתחילה מחשש שמא לא ימסרנו יפה יפה עי' ב"מ דף קי"ח ע"א. אך על שותפין לא שייך זה וצע"ק

מלבד אשר תשיג ידו כו'. בש"מ כתב דפרש"י בחומש להביא שמביא קרבנות נדבה בהשיג יד עם חובתו. בתלמוד לא משמע כן. ובהגה"ה למטה כתב דפרש"י בחומש הוא מספרי ודרשת הספרי מסיפא דקרא דמסיים כפי נדרו אשר ידור ודרשה דקרא הוא מאשר תשיג עכ"ד. והנראה כהש"מ דהמזרחי הביא מהספרי דדריש מאשר תשיג ידו דלא אמרתי אלא בקדשים הבאים בנדר ונדבה דהיינו עולות ושלמים ולא באמר לגלח על מאה חטאות ע"ש. וזה דלא כהש"ס דהכא דדריש דרשה אחרת מן אשר תשיג ידו. ודע דבספר שאלת הכהנים תורה דקדק אמאי כתב קרא זה דוקא גבי נזיר ללמד דמתכפר עושה תמורה ולא באיזו קרבן אחר ע"ש. ולכאורה היה נ"ל דבזבחים דף ו' ע"א בהא דיורש המתכפר בקרבן אביו דאינו כפרה מקיבעא אלא מקופיא דממיר. הק' התוס' מהכא דילפינן דמתכפר עושה תמורה מנזיר וההיא כפרה קבועה היא כו' ע"ש. והנ"ל עפמ"ש הר"ן בנדרים ד' ד' ע"א דגם לר"א הקפר דסובר דנזיר חוטא חשיב אינו חוטא גמור ועיקר קרבן לא אתי לכפרה [וזהו כעין מ"ש התוס' בתענית דף י"א ע"א בד"ה אמר. דהמצוה רבה על החטא דציער עצמו מהיין ע"ש].