מלאכת חושב לא

דמכורה ויוצאה ע"ש. וכעין זה כתבתי בספרי נפש חיה בב"מ דף מ"ח ע"א בד"ה וספר מהאחרונים. דבשעת הגזילה נקנית החפץ לגזלן קנין גמור אלא דתומ"י חל עליו חיוב השבה ע"ש. וי"ל כה"ג בלא יחליפנו בשל אחרים. דיוצא רגע ההקדש לחולין אלא דמיד נתקדש מגזה"כ דוהיה הוא ותמורתו יהיה קודש. משא"כ בממיר בשל עצמו דלא יצא כלל ההקדש לחולין אף רגע קלה. וא"ש יותר לשון הגמרא תצא זו ותכנס זו דאינו רק על הכוונה אלא שכן הוא רגע קלה באמת וקיבלו חז"ל שכן הוא הא דלא יחליפנו ואינו התפסה גמורה כממיר שגם רגע לא יצא מקדושה דאל"כ תקשי ליכתוב לא יחליפנו ול"צ לא ימיר. ומה דנקיט הש"ס מי מתפיס בדבר שאינו שלו לשון התפסה הוא לפי שאין ההוצאה רק רגע קלה דמיד היא קדושה כמתחילה. וניחא קו' הגהות הרש"ש אהא דפריך מי מתפיס בדבר שאינו שלו. דמ"ש מהא דרפ"ד דנזיר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים ומוכח שס בגמרא דהוא מטעם התפסה כו' ע"ש. ולדברינו י"ל דכיון דלא יחליפנו רגע קלה יוצאה מקדושה ואינו כהתפסה לחוד כבממיר שפיר תקשי אף רגע איך יוציא מקדושה בהמת אחרים [ול"ד להא דנזיר דאינו מוציא להנזיר מקדושה אף רגע והוא רק התפסה לחוד זה מצי גם בשל אחרים] עד דמשני באומר מרי' דהקדש כל הרוצה כו' דבכה"ג יש לו כח על רגע להוציאה ותומ"י תחזור לקדושתה כמקדם כן י"ל לכאורה

א"ל מצינו בהמות שקרוי בהמה כו'. מזה לכאורה ק"ק על מ"ש הרמב"ם פט"ז מא"ב הלכה י"ג דכ"ג אינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנא' אשה אתת ולא שתים. והרי לחכמים דהכא דבהמה לא משמע דוקא אחת. כן מאשה לא נידוק דוקא אחת. וכדמצינו בשמואל א' ט"ו והמתה מאיש עד אשה כו' דהכוונה על רבים. ומשמע מזה כדפרש"י ביבמות דף נ"ט פירש אחר אהא דאשה אחת ולא שתים. ועי' בנדרים דף ע"ג בבעיא דבעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או ל"ד. והכא משמע דאי בהמה לא משמע רבים דוקא הוא. אך אין לדמות הדרשות רק מה שהש"ס מדמה כמ"ש התוס' בבכורות ריש דף ג'. ועי' מ"ש הגרע"א בגליון הש"ס דהכא

יכול כשם שאמר ר"ש כו' ת"ל כו' ואפי' מאה. לא זכיתי להבין מדאמר יכול כשם כו' ע"כ דידע מלימוד דהוא ותמורתו דצריך תמורתו מיוחדת וס"ד דגם בזא"ז חשיב כבבת אחת וא"כ גם כדמסיק דבזא"ז חשיב מיוחדת ע"כ הוא מסברא חיצונה. ומה זה דאמר ת"ל והיה הוא ותמורתו ולא נקיט אופן הדיוק מקרא לחזור מסברתו הקודמת. ולומר דלס"ד היה ס"ל הלימוד מן בהמה בבהמה ומזה הוי משמע למעט גם בזא"ז משא"כ לפי הלימוד מן והיה הוא ותמורתו. אין לזה טעם כלל דמ"ש וצ"ע לענ"ד. והרמב"ם פ"א מתמורה ה' י"ד כתב דממירין א' בק' או ק' בא' בין בב"א בין בזא"ז וכתב הכ"מ דיליף מדאר"י לר"ש כשם שא"מ ב' בא' כך אין ממירין וחוזרין וממירין משמע דלרבנן שממירין ב' בא' ה"ה שממירין וחוזרין וממירין ע"ש. ולכאורה בלא"ה י"ל דאי בזא"ז לא ראוי שלא יהני גם בב"א מדרבה בקידושין דף נ' ע"ב דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ואכמ"ל. ובמש"ש הרמב"ם דלוקה כמנין הבהמות שהמיר. יש לעיין קצת דהנה במש"ש פ"ב הלכה ג' בב' דחולין וב' דקודש כשהמירם דלוקה שתים. ניחא דהוי גופין מחולקין בין מצד הקודש בין מצד החולין. אבל בממיר א' דקודש על ב' דחולין או איפכא. כיון דהאיסור נגמר מצד הקודש והחולין. יש לדון דמאי חזית דניזיל בתר הצד שהם ב' גופין ללקות. זיל בתר צד שהוא גוף אחד שמהך צד לא שייך ב' מלקות [ועיין בדברי אמת בקונטרס חשוד דס"א]. גם אפ"ל דמ"ש דלוקה כמנין הבהמות שהמיר קאי רק על א' דקודש והרבה דחולין ולא על להיפך. והוא להמבואר לעיל דף ג' ע"ב דלריו"ח תמורה חשיב לאו שיש בו מעשה משום דבדיבורו עביד מעשה וכדפרש"י שעושה מחולין קדשים. וא"כ י"ל אע"ג דאין מציאות לאיסור תמורה בלא קודש וחולין. מ"מ ראוי למיזל בתר גופיה החולין דהם עיקר הגורמים למלקות ע"י מה שנעשו קודש ע"י התמורה ולא בתר גופיה הקודש שא"ב מעשה שנשארו קודש כמקדם. ויש לכוון בדברי הרמב"ם ולוקה כמנין הבהמות שהמיר. דקאי רק על א' דקודש וק' דחולין הנזכר בדבריו ולא על הנזכר בדבריו גם היפוכו ק' דקודש על א' דחולין כן י"ל לכאורה. אך ברמב"ם ריש הלכות תמורה מחשיב תמורה ללאו שא"ב מעשה. וא"כ אליבי' ליתא למה שכתבנו. ויש אדרבה סברא להיפך למ"ש החינוך מצוה שנ"ב בטעם איסור התמורה כדי שלא יחליף בהמה שהקדיש בפחותה ממנה ואם יתן לו רשות להחליף רע בטוב יחליף טוב ברע ולפיכך סתם הכתוב הדלת לפניו כו' ע"ש. ולפ"ז אדרבה עיקר האיסור מצד הקודש שלא יכוין להוציאו לחול. ועכ"פ אין לדון בסברות שלא הוזכר בש"ס בענין זה וצ"ע. ודע דבמה שפסק הרמב"ם כת"ק דממירין א' בק'. צע"ק לדעת הרמב"ם דאמרינן מדשקיל וטרי אליבא דפלוני ש"מ דהלכתא כוותיה הוא אפי' ביחיד נגד רבים כמו שהאריך ביד מלאכי סי' ת"י והביא דברי הרמב"ם פי"ט משבת ה' י"ד ופ"ד מחובל ומזיק ה' ט"ו ושארי דוכתי ושכן שיטת כמה גאונים ע"ש באורך. וא"כ הכא דפליגי ריו"ח ור"ל אליבא דר"ש אי ממירין וחוזרין וממירין וכן בעיא דר' אבין דבסמוך ואביי דמפרש בעיא דר' אבין דהוא אליבא דר"ש. וא"כ לכאורה מהאי טעמא ה"ל לפסוק כר"ש נגד ת"ק ועי' בי"מ סי' צ"א. ודע די"ל דגם לר"ש ילקה על כל א' בין שהמירן בב"א או בזא"ז אף אי לא תפיס בתמורה לר"ש בכה"ג. דיש לדמות זה למ"ש הרמב"ם ריש הלכות תמורה דצבור ושותפין אף דאין התמורה קדוש ה"ז לוקה וכתב הלח"מ אף דבקדשי בדה"ב וקדשי עכו"ם אימעטי לגמרי מדלא הזכיר בהו הרמב"ם שילקו ומחלק דש"ה דהוי קרבן דמחייב בהו היחיד וכיון דאשכחנא ביה חיובא נאמר דלא אימעוט אלא מתמורה דל"ה תמורה עכ"ד. וא"כ י"ל כן גם לר"ש כיון דאין החסרון בהתמורה לא בעצם קדושת הבהמה ולא בבעליה זולת מה שהמיר שתים כאחת או בזא"ז. ואלו המירה לבדה היה תמורה מעליא יש לדמותו להא דצבור ושותפין לדידן כנ"ל לכאורה

ע"ב אי ב' קדושות וגוף אחד תיבעי ליה בלא הומם לכאורה שייך כבעיא זו גם לדידן למ"ש בדיבור הקודם מהרמב"ם דגם בבת אחת שהמיר הרבה לוקה כמנין הבהמות שהמיר. ולקמן דף כ"ו ע"א תניא בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה עושה תמורה ותמורתו כיוצא בו וכר' יוסי ע"ש. וא"כ יש להסתפק אי ב' קדושות כב' גופים חשיבי א"כ במאי דהקדושה היתה חציה עולה וחציה שלמים וכן תמורתה. ה"ל כאילו המיר ב' גופים וילקה שתים א"ד כיון דעכ"פ אחד הוא לא ילקה רק חדא. אך אין לדמות הענינים די"ל דרק לענין המרה ב' קדושות אפשר דמילתא הוא ולחילוק מלקות צריך דוקא גופין מחולקין. ועי' במכות דף כ"ב ע"א במרביע שור פסולי המוקדשים דפרש"י דעשאו הכתוב כשני גופין דתורת חולין ותורת קדשים עליו כו' ע"ש ואכמ"ל

את"ל ב' גופין וקדושה אחת לא כו' איתוסף בה חדא זימנא חומש כו'. הרמב"ם פ"ז מערכין ה' ו' פסק כהאי לישנא וכ' הלח"מ בטעמו שלא פסק כלישנא בתרא [דלל"ב בב' גופין ובב' קדושות ודאי מוסיף חומש] דכיון דאין החומש מעכב ומן התורה אחר שנתן הקרן יצא לחולין פסקי' להקל ולכך פסק בב' גופין וב' קדושות הוי ספק ובאינך פשיטא דאין מוסיף להקל על הנותן חומש דהממע"ה כיון שכבר נתחלל ההקדש עכ"ד. ויש לעיין דמדכתב הרמב"ם בב' גופין וב' קדושות דהוי ספק וע"כ אין לחייבו מספק דהממע"ה ומ"מ לא נקיט סתם דפטור. משום דנפ"מ אם יתפיס הגזבר דהקדש