מלאכת חושב ל

דילמא אזיל ישראל כו' וא"ל בכור זה נתן לי כהן במומו כתבו התוס' דיאמר שראה שנפל בו מום מאליו דאל"כ לא שרי כיון שנחשדו הכהנים ע"ז. והנה למ"ש מהרי"ט אלגזי פ"ה דבכורות דף ע"א ע"ב דאף דמטיל מום בבכור גם במכרו לאחר אסור לשוחטו דאל"כ ל"ח קנס דהא בידו למוכרו וה"ה בנתנו במתנה אסור למקבל דמתנה חשיב כמכר דמתהני נותן בט"ה דמקבל ואהני מעשיו דאי הוי יהיב ליה בעודו תמים לא ה"ל כ"כ ט"ה אך כשמכרו בזול שיעור מה ששוה בכור תם שמוכרו בזול דבזה אין לו הנאה מהמום מותר הלוקח לשוחטו במום זה כיון דבלא"ה היה יכול למוכרו ע"ש. ולדבריו לכאורה המ"ל גם באופן זה דיאמר דכהן עשה המום ומכר לו בשיווי דתם דבכה"ג נמי יתיר לו החכם. אך למ"ש המהריט"א שם דף ע"ה בפלפולו לענינו בדברי התוס' דהכא דהא דחיישינן שישקר שכהן נתן לו במומו ומ"ש מהא דכהן נאמן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו משום דבעבידי לגלויי לא משקרי אינשי כדאיתא בבכורות דף ל"ו והכא למה ניחוש שישקר הישראל לומר דנתנו כהן להבכור במומו. ומחלק דכהן ירא מישראל דלא חשידי אמומי וחמיר להם איסור זה ויגיד האמת אבל ישראל שאמר כהן נתן לי במומו כיון דכהנים חשידי אמומי ונעשה להם כהיתר יסמוך הישראל שיעשה קנוניא עם הכהן שלא יגלה שקרו ויאמר שנתן לו במומו ע"ש. וא"כ י"ל דזה לא שייך אלא כשיאמר שהכהן נתנו לו במומו שנפל מעצמו אצל הכהן אבל כשיאמר שהכהן עשה המום בידים ועבר על לאו שנעשה רשע במעשה כזה מי הוא שיתרצה להסכים לדברי העושהו רשע בשקר ואם שיקר הישראל ודאי יכחישו וממילא אין לחוש שהישראל ישקר במאי דעביד לגלויי. אך מ"ש דבמוכרו בזול חשיב לא אהני מעשיו. צ"ע דכיון דבנותנו במתנה חשיב אהני מעשיו מה שמחזיק לו טובה. כן מה שמוכר לו בע"מ ששוה הרבה במקח הזול כשיווי דתם גם זהו כמתנה ושייך ע"ז אהני מעשיו לקונסו שלא ישחט על מום זה. גם מ"ש דאם איתא דלאחר לא קנסו נמצא דל"ח קנס כלל דהא בידו למוכרו או ליתנו. הנה מצינו בב"מ דף צ' ע"ב דיין שקנסת עליהם מכירה. אך לא דמו הענינים. ועי' בתבואות שור סי' ט"ז סק"ז ואכמ"ל. ובקושיית התוס' הא ישראל לא חשידי אמומי אף שנוגע לו. נלענ"ד דאף ע"ג דחשד דכהנים אלים טובא למיחש בהו אף בדיעבד שלא להאמינם. מ"מ בישראל דקליש חשד דידהו יש לחלק בין לכתחילה לדיעבד דבדיעבד נאמנים אבל למכור להם בכור תם אוסר ר"ח מחשש שמא יטיל בו מום דזה לכתחילה. וכזה תמצא בע"ז ריש דף כ"ג רבינא אמר ל"ק הא לכתחילה הא דיעבד לכתחילה אין מעמידין אצלם בהמה מחשש רביעה וברייתא דקתני אין חוששין משום רובע ונרבע דיעבד הוא וכדפרש"י דמשום דיעבד בעית למיסרה דילמא כבר רבעה לזה לא חיישינן ע"ש. ונד"ד דמי לזה כנ"ל

שנראה ככהן המסייע בבה"ג. וכדפרש"י דרגילות למוכרו בזול. ויש לעי' בפסחים דף ל"ד ע"א בהא דאבא שאול גבל של בית רבי היה והי' מחמין לו חמין בחטין של תרומה טמאה כו' וכדפרש"י שהיו לוקחין אותו מכהנים בזול ואמאי לא ניחוש גם בזה שנראה ככהן המסייע בבה"ג כבהא דבכור. ולמש"ש התוס' דלכהנים שלבית רבי היו עושין זה ע"ש. י"ל דגם הקונה היה כהן. אך מפרש"י שם משמע דלבית רבי היה כמש"ש הפ"י. לא משמע שכהן היה הקונה. ומשמע דס"ל כרב אשי דהכא דגם בבכור שרי. ובפרש"י ה"ט דישראל אסור לקנות בכור תם. כתב בהגהות הגר"א דבע"מ לכ"ע שרי מדאמר לעיל בכור זה נתן לי כהן במומו. והרש"ש הק' מאי פריך מ"ז לא ס"ל הא דאר"ה כו' דילמא במומי זבין כו' ועוד דגם בבע"מ שייך חשש דמסייע בבה"ג דמוכר בזול מפני שא"נ באיטלז כו' ע"ש. והנ"ל די"ל דאין חשש רק כשהנפ"מ מרובה כבבכור תם דהוא בזול גדול מחמת שצריך להמתין עד שיומם. אבל בע"מ אין הזול גדול כ"כ מחמת שא"נ באיטלז ולא נראה מש"ה כמסייע בבה"ג. וקושייתו דילמא במומי זבן. י"ל דלא משמע הכי מדנקט סתם דזבן מפלוני כהן ולא פירש במומי ואי תם אסור ה"ל לפרש כיון דרוצה לידע אופן ההיתר בפרט. אף דמ"ל היתר בכור דמשריא לישראל כגון ע"י שותפות עכו"ם כנ"ל. ובמ"ש התוס' וצריך ליזהר כו'. צע"ק מפדיון הבן דשרי לכהן להחזיר לבעלים ומ"ש מבכור בהמה ועי' בבכורות דנ"א ע"ב בתוד"ה הלכך ואכמ"ל

דף ט' ע"א ממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן כו'. במשניות גרסי להיפך מן הבקר על הצאן תחילה. ובתוי"ט ציין מן הבקר על הצאן כו' מן הכבשים על העזים כו' וכתב זו ואצ"ל זו קתני ובתפארת ישראל בהא דממירין מן הבקר על הצאן כתב אין ספק דר"ל בקר קודש על צאן חולין ועי' מי"ט שם ד"ה ממירין ודוק עכ"ל. נראה שמפרש בכוונת התוי"ט דכיון דבקר קודש דעדיף ושוה יותר מצאן דחולין נתפס בתמורה כ"ש צאן קודש על בקר חולין [וכהא דבסמוך דטוב דחולין ברע דקודש דעלויי מעלי' להקדש לקי כ"ש טוב בטוב] וע"כ דזו ואצ"ל זו קתני. וכפי הבנתו היה נראה להכריע כגירסא שבגמרא תחילה ממירין מן הצאן על הבקר. דאין רגיל התנא לשנות בדרך זו ואצ"ל זו. עי' בתוס' ביומא דף פ"ד ע"ב ד"ה מכבין ובב"ק דק"ה ע"ב ד"ה ושמואל הובא בעין זוכר להגאון חיד"א מערכת ז' סי' ד' ע"ש. וכפי הגירסא שבגמרא הוי בדרך לא זו אף זו. אך נ"ל דכוונת התוי"ט דכיון דצאן ובקר דמובדלין יותר זה מזה ואין מתעשרין מזה על זה כדאיתא רפ"ט דבכורות. ממיר. כ"ש כבשים ועזים דנקיט אח"כ דודאי ממיר מזה על זה. ולכך ציין התוי"ט הא דמן הכבשים על העזים ג"כ. גם הרי בהא דבקר וצאן וכן אחד על שנים ולהיפך. יש בכל צד אופן רבותא דלענין שילקי הוי רבותא בצאן דקודש על בקר דחולין וכן באחד דקודש על שנים דחולין דאף דרצה לעלויי לקודש לקי. אבל לענין שיהא נתפס בתמורה הוי להיפך רבותא דגם בצאן דחול על בקר הקודש וכן באחד דחול על שנים דקודש דסד"א דכה"ג לא נתפס כלל [עי' הכא בתוד"ה לאביי דצריך רע דחולין בטוב דקודש דנתפס] ואשמעי' דנתפס. וא"כ אין בזה במתני' זו ואצ"ל זו כיון דבכל צד יש רבותא באיזו דבר ועכצ"ל בכוונת התוי"ט כמ"ש. והא דילפינן מן בהמה בבהמה שתי הרבותות דלמלקות ולהתפסה דהיינו צאן חול על בקר דקודש וגם להיפך וכן באחד על שנים ולהיפך ולענין תם ובע"מ [דלא משמע מן בהמה בבהמה] צריך כדי לאשמעינן הרבותות למלקות ולהתפסה תרי קראי דהיינו טוב ברע או רע בטוב וכפי הפירושים דלרש"י קמא חולין ולהתוס' קמא קודש כמ"ש בתפארת ישראל. הדבר פשוט משום דטוב ורע מחולקים בעצם כמובן דטוב אינו רע וכן להיפך. וא"כ אי כתיב רק חד גוונא לא ידעינן הרבותא באידך גווני. אבל מן בהמה בבהמה על צאן ובקר ואחד ושנים. אין נפ"מ התיבות דכמו די"ל דבהמה קמא קאי על צאן ועל אחד ובתרא על בקר ושנים כן י"ל להיפך וע"כ כולהו שמעת מינה כנ"ל ומה שיש לדבר בסוגיין בהא דלאביי טוב בטוב אינו עונש מה"ד. עי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק דף ל"ח ע"ב בד"ה מואבים

תצא זו ותכנס זו הוא דתלקי כו'. פרש"י אע"ג דלא אהני מידי כו' אפ"ה לילקי הואיל ונתכוין להוציא הקדש לחולין. ולכאורה י"ל הבדל גם זולת הכוונה. דמצינו בירוש' רפ"ג דיבמות דסובר רב חליצה קנין פי' דניקנית לו ותומ"י נפטרה ממנו ולפיכך אחות חלוצתו כאחות אשתו שנא דסובר רב בערכין דף כ"ט ע"ב במוכר שדהו בשנת היובל