מלאכת חושב כט

בהמתה לבכור ש"מ דאית ליה זכיה בגוויה וה"ק בהמתה המיוחד לה שאין בה לגבוה כלום ושרפת פרט לבהמת בכור עכ"ד. וק"ל דגם ביש בה חלק לבן עיר אחרת נמי אינו מיוחד לאנשי עיר הנדחת ומ"ש בכור ומעשר חלק גבוה דנקיט. והרי בסנהדרין דף קי"ב ע"א אר"ח בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה משום דכמאן דלא פליגא דמי וע"ש בפרש"י והרי כמו דמציל חלק גבוה שיש בבכור על חלק ההדיוט. כן יציל חלק של עיר האחרת על חלק דעיר הנדחת. אך י"ל דבב"ק דף צ' ע"א בהא דכספו ועבדו דמשמע המיוחד לו. כתבו רש"י ותוס' דרק כשלזה הגוף ולזה הפירות ל"ח מיוחד ול"ד לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה ע"ש וא"כ י"ל בהא דסנהדרין דג"כ יש לשניהם חלק בכולו ליטול חצי חשיב מיוחד. ורק בהא דבכור דהאימורין מובדלין וא"ב חלק להדיוט ול"ש בזה יש לו חלק בכולו ליטול חצי זה גרע ול"א מיוחד להקרא בהמתה. ואפשר דבאמת כה"ג בשותפות דבן עיר אחרת נמי לא יחשב בהמתה לס"ד דמקשה לפי' ר"ג. רק להמסקנא דמוקי בבע"מ ומשום דאינו נאכל בתורת בהמתה שאינו נמכר באיטלז. י"ל דל"צ כלל שתהא מיוחד לאנשי עיה"נ. עי"ל דמחמת היתור דבהמתה דהוא בכלל שללה דריש למעט. ומסתבר ליה יותר לאוקמי המיעוט על גבוה דלא שייך ביה כלל ענין נדחת. ולא על עיר אחרת דעכ"פ שייכי בנדחת אלו נדחו. וכן למסקנא דממעט מה שאינו נאכל בתורת בהמתה להמכר באיטלז אינו ממשמעות לשון בהמתה אלא מיתורא דריש זה. ועפ"ז יש להשיב קצת במ"ש בתשובת עמודי אור סי' פ"ט דגם בנזקין דכתיב שור רעהו יש למעט בכור בע"מ ולדרוש מי שנאכל בתורת שור רעהו ולא בכור בע"מ דאינו נמכר באיטלז כו' ע"ש די"ל דשם לא שייך לדרוש כן כיון דשם ליכא יתור כנ"ל לכאורה

יצאו בכור ומעשר שאינו בכלל בהמתה כו'. בסנהדרין דף י"ב ע"ב נראה גי' רש"י יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין אומרים בהמת עיה"נ אלא בהמת בכור ומעשר של עיה"נ ע"ש. והנ"ל דגירסא דהכא אפשר דקאי בשיטת אביי בסוכה י"ג ע"א בהא דאזוב ולא אזוב יון כו' דכל שנשתנה שמו קודם מ"ת ובאתה תורה והקפידה עליה בידוע שיש לו שם לווי וכדפרש"י שכתיב בכמה מקומות אזוב ולא נכתב באחד מהן משמות הללו ש"מ אסתם אזוב קפיד רחמנא ע"ש. והסבר זה דפרש"י דסוכה נראה דלא שייכא בשם לווי דהכא

לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד. פרש"י אבל שלמים ל"ה ממונו הואיל וחיילא עלייהו קדושה שטעונין סמיכה כו' ומעשר נמי לא כו' וה"מ בפ"ק דנזיקין. וצ"ע לכאורה דשם די"ג איתא להיפך אילימא למעוטי שלמים השתא ומה בכור שקדוש מרחם ממונו הוא שלמים מיבעיא אריו"ח למעוטי מעשר. ואיך כתב רש"י דשלמים ל"ה ממונו נגד הגמרא. גם פסח ראוי שיחשב ממונו כבכור דגם פסח אין טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק עי' רמב"ם פ"ב ממעה"ק הלכה ג' ושם פ"ג הלכה ו' ובהלכות קרבן פסח פ"א הל' י"ד. וע"כ בבכור לבד לאו דוקא הוא וצ"ע

אילימא בזה"ז הא דומיא דשלמים קתני. עי' מ"ש התוס' מרש"י דמוכח דאיירי בזמן בהמ"ק מדמחייבי' ליה אשם. והנה למ"ש המקנה בקידושין דף נ"ב ברש"י ד"ה בה' לרבות קק"ל שכתב אף ע"ג דאין נשבעין אהקדשות כו' משמע דילפינן מהך קרא דב"ד משביעין אף דשבועת הפקדון חייב גם בנשבע חוץ לב"ד כו' מ"מ משמע מפשטא דקרא דמשביעין עליו בב"ד והכריחו לזה דמקרבן שבועת הפקדון אין הוכחה כ"כ דהוי ממונו לנזקין ולכל מילי כמ"ש הפ"י דכן משמעות הש"ס דב"ק דס"ד דמקשן דרק בשבועת הפקדון אמר ריה"ג. רק ההוכחה מדב"ד משביעין אף דאימעט הקדשות משבועה מרעהו בב"מ דנ"ז ע"כ דקק"ל מיקרי רעהו וממונו הוי לכל דבר ע"ש. ולדבריו היה אפשר לאוקמי שפיר הא דילפינן מקרא דב"ד מחייבי שבועה. בבכור בזה"ז דוקא דיש לכהן זכיה גמורה בגוויה. ודכתיב בהך פרשה דחייב אשם זה ודאי יהא קאי על זמן בהמ"ק וניחא זה אף דל"ל זכיה בגוויה וכמ"ש המקנה דמקרבן שבועת הפקדון אין הוכחה כ"כ דהוי ממונו. ול"ק איך נוקי ענין אחד בתרי אנפי. חיוב שבועה דב"ד בזה"ז. וקרבן שבועה דכתיב בהאי עניינא בזמן בהמ"ק דהא כה"ג מוקי הגמ' בריש עמוד זה רישא דקרא דלא תפדה דבכור דמשמע דנמכר. בבע"מ. וסיפא דהך קרא דואת דמם תזרוק. בתם. [וה"נ ה"מ לפרש רישא דקרא דלא תפדה בזה"ז וסיפא בזמן בהמ"ק]. וע"כ הוצרך הגמרא לדייק דלא מיירי בזה"ז מהא דדומיא דשלמים קתני. אך גוף חילוק המקנה בין חיוב ב"ד שבועה לבין הא דקרבן שבועה צע"ק ואכמ"ל

ע"ב ור"ש היא דאמר אם באו תמימין יקרבו. בש"מ בב"ק סוף דף י"ב כתב ממהר"י כ"ץ הא דלא מוקי הכי ר"נ מתני' דבכור מוכרין אותו תם חי כו' דכיון דמשמע נמי חי ולא שחוט ולר"ש אמאי שחוט לא כיון דלכתחילה לא קרבו וע"כ מוקי לה בבכור בזה"ז דשחוט לא משום שחיטת קדשים בחוץ ע"ש. ואיני מבין דגם להנוסח שהיה להראב"ד והטור ביור"ד סי' ש"ו ברמב"ם פ"א מבכורות דהוא חולין זהו לרע"ק דסובר דגם בדיעבד לא קרבו בכורי ח"ל אבל לר"ש דסובר שאם באו תמימין יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומין לבעלים. ע"כ חל עלייהו קדושה דאל"כ איך יהא קרב חולין בעזרה וגם, למה צריך מום. וממילא שייך בבכור בח"ל משום שחיטת קדשים בחוץ לר"ש ולומר דחלה הקדושה כשהביאו מח"ל ולא קודם זה רחוק מהדעת. ודע דהרא"ש ספ"ה דבכורות הביא מהרמב"ן כמה הוכחות דבכור בהמה טהורה נוהג בח"ל וע"כ רע"ק אינו ממעט בכור דח"ל רק מהקרבה אבל מיקדש קדוש וכמו במעשר בהמה דאמרינן הכי בבכורות דף נ"ג יעו"ש. ובח"ס חי"ד ס"ס שי"ח הק' לרע"ק דמקיש בכורות למעשר דגן דממקום שא"א מביא מעשר דגן אא"מ בכורות כדאיתא לקמן דף כ"א. א"כ להרמב"ם ספ"ח מהל' תרומות דסובר דבבית שני ואפי' בימי עזרא אין חיוב תו"מ מה"ת אטו נימא דלא קרבו בכורות ומעשר בהמה ע"ש. וזה הקשיתי טרם שראיתי בח"ס. ולא שייך להקריב יב מדרבנן [אף דשל ח"ל אין מקריבין כלל] משום שחיטת חולין בעזרה אם הוא דאורייתא עי' נזיר דכ"ט ובלח"מ רפ"ב משחיטה. וע"כ דהיה מקובל שלא להקיש רק למקום ולא לזמן ועי' ביד מלאכי סי' ל' כמ"ד דלא הוקש לגמרי והביא ממעילה דף ט"ז דהיקש דבהמה לשרצים דאיתמר סתמא רק לבל תשקצו הוקש ע"ש וכעין זה היה אפ"ל בקושייתי בריש ספרי שבעת הנרות על התשב"ץ ע"ש וצ"ע ואכמ"ל

לימא כתנאי כו'. פרש"י ע"א כו' לא דכ"ע ל"ל דר"נ בבכור מעליא כו'. והק' בצ"ק אי אפי' בבכור בארץ דחזי להקרבה לכ"ע אית ליה זכיה בגוויה מכ"ש בבכור בח"ל ולכך גריס כ"ע אית להו דר"נ ע"ש. ול"נ דהיה אפשר לקיים גירסת הספרים ע"פ מ"ש בתפארת ירושלים במס' מע"ש אות ג' אליבא דרבא דמדיכול למכור בכור תם שלא בפני הבית אף שאין לו בו צד זכיה עתה רק לכשיומם דאינו בידו שיומם כ"ש דיכול למכור בפני הבית דבידו לשחוט ולהקטיר ולזכות בו ע"ש לענינו. הרי דיש להשיב על הכ"ש דהצ"ק דיש גם סברא להיפך. אך בספר הכריתות בלשון למודים שער ג' אות צ"ז אף שהביא ממכות דף ז' גבי עולה בסולם ונשמטה שליבה דבעי לאוקמי כתנאי ומסיק דכ"ע לית להו כהאמורא. מ"מ כתב דדבר תימא הוא כשאמר לימא כתנאי דדחיקא ליה שאמורא לא יאמר ככ"ע ויתרץ דאפי' כחד מתנאי לא יסבור ע"ש. וע"כ מסתבר יותר כהגהת הצ"ק: