מלאכת חושב כח

כמו דמוקי הכא סתמא דמע"ש בזמן הזה. כן צ"ל בפלוגתא דר"ט ורע"ק לר"נ. דאי בזמן המקדש לא שייך דאקני לרועה כהן מקום בחצירו כדי שיקנה הבכור מיד כשיולד כיון דל"ל לכהן זכיה ביה קודם ההקרבה. והיה ראוי שיהא בחזקת הבעה"ב. אך למ"ש דגם לר"נ שייך ביה זכיה קודם ההקרבה לענין שאסור לגזול מיניה אף שאין לו זכות למכור. ואם כן מתוקמי גם בזמן בהמ"ק. ומשום זכות שיש לכהן שייך לומר דה"ל כשנים שהפקידו. אך מדפריך בסמוך דאי ל"ל זכיה ליתי גזבר ולישקלא. משמע לכאורה דל"ל זכיה כלל דאל"כ שמא כהן הוא ואיך יגזול גזבר מאתו. ואולי שאני ספק כהן ואכמ"ל

דף ח' ע"א בבכור נאמר לא תפדה. וכמ"ש התוס' דהוא בקדושתו לענין דאינו נמכר באיטלז. וכבר כתב במהרי"ט אלגזי רפ"ה דבכורות דאזלי לשיטתם שם בריש הפרק דמכירה באיטלז הוא איסור תורה. ולהרמב"ן והרא"ש דסברי דהוא מדרבנן קרא דלא תפדה הוא ליתן לאו בדבר לענין שאינו יוצא לחולין ליהנות מהבכור אם מת או נטרף ע"ש באורך. ולכאורה ק"ק במש"ש התוס' שמא משום קרא נפקא שאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש. ואמאי לא נ"ל זה מקרא דלא תפדה. ויפה אמר בני הרב הג' עדיו לגאון כו' מהו' צבי אריה נ"י דכיון די"ל כמ"ש המהריט"א להרמב"ן והרא"ש דהוא לענין שלא ליהנות במת או נטרף לא היו מחדשין איסור חדש דבזיון קדשים לולא דנפ"ל איסור זה מה"ת מאיזו קרא אחר. ולכאורה היה נ"ל דנפקא מקרא דכי דבר ה' בזה דאמר בסנהדרין דף צ"ט מכאן אר"א המודעי המחלל את הקדשים כו' אין לו חלק לעוה"ב וכדפרש"י מחלל הקדשים כו' היינו דבר ה' בזה [ועי' ברע"ב פ"ג דאבות משנה י"א]. וי"ל דבכלל זה הוא מוכר בכור בע"מ באיטלז [וכן כעין דיששכר איש כפר ברקאי דכרך ידיה בשיראי דספ"ד דפסחים דפרש"י שם דבזיון הוא]. ואף דביש הנאה להקדש מותר וקשה להתיר איסור תורה דבזיון קודש משום ריוח. אפ"ל דביש ריוח להקדש מה שנמכר באיטלז זה מגרע הבזיון דבכה"ג ליכא בזיון כ"כ. ויותר נראה מדשרי משום ריוח הקדש למכור באיטלז. דבזיון דמכירה באיטלז בבכור אינו אלא מדרבנן. ובשדי חמד במערכת בכור בהמה סי' א' הביא מיש"ש פ"ד דחולין סי' ד' דאסור למכור בע"מ שחוט וכשר לעכו"ם משום בזיון ושכמה רבוותא מתירין ע"ש. ולכאורה נ"ל דתליא בזה דאי מכירה באיטלז הוא איסור תורה יש ללמוד מבזיון דמכירה באיטלז המבואר בש"ס דאסור. למין בזיון אחר כמו בהא דמכירה לעכו"ם. אבל כשנימא דאיסור מכירה באיטלז רק דרבנן. אין ללמוד מזה למין בזיון אחר דמכירה לנכרי דאין למידין ד"ס מד"ס וכדהביא בספר הכריתות בבתי מדות בית א' סי' י"א מפ"ג דידים וכמש"ש הטעם דגזרו דבריהם לצורך סייג לפי הנראה להם לכן אין ללמוד זה מזה ע"ש. וה"נ י"ל אף דאסרו בזיון דמכירה באיטליז. בזיון דמכירה לעכו"ם לא אסרו כנ"ל לכאורה

בכורן ירעו עד שיסתאבו כו'. כבר הבאתי בספרי נש"ר ביבמות דף צ"ט קו' הגרע"א בפרש"י במתני' דמפרש אפי' בזמן הבית דלא כסוגיא דהכא ע"ש. וכעת נ"ל דלכאורה יש לתרץ קו' רב משרשיא עפ"מ דאמר הגמרא בב"ק ריש דף י"ג לחלק לריה"ג דע"כ לא אמר ריה"ג דקק"ל ממון בעלים מחיים אלא בשלמים דבעלים ישראל לא זכו להו מחיים משולחן גבוה אבל מתנות כהונה דבכור משולחן גבוה זכו הכהנים ואפי' מחיים וע"ש בפרש"י. וההסבר נ"ל דשלמים שמקודם בעודו חולין היה קניינו דישראל ולכך גם משהקדישו ונשאר לו זכות שיאכלנו בעצמו אחר הקרבת אימורין ה"ל כקניינו שמקודם ולא משולחן גבוה וע"ש די"ב ע"ב בתוד"ה ומחיים. אך במתנות כהונה דלא היה מעולם של כהן דבהמת הישראל ילדה הבכור וגם בעודו עובר של ישראל הוא. הרי ע"כ זכות הכהן בו אינו רק מחמת דזכתה לו תורה. הלכך גם מחיים חשיב זכותו זה זכיה משולחן גבוה. וא"כ אפ"ל דזה לא שייך אלא בבכור דישראל שזיכתה תורה לכהן אבל בכור דכהן גופיה אף דחייב בבכורה וצריך להקטיר אימורין ע"ג המזבח. מ"מ כיון שאח"כ יהא שלו הכל וא"צ ליתן לכהן אחר ה"ל לגביה בכור דידיה כשלמים לגבי ישראל ולא שייך ע"ז משולחן גבוה זכי מחיים כיון שפרתו ילדתו וגם בעודו עובר היה שלו. והא דלא משני הגמרא הכא כן לר"נ וכן בב"ק סוף דף י"ב הוא משום דלא נחית לזה החילוק השתא וכן בהקושיא בסמוך רש"א בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר כו'. לא נחית לשנויי כן אבל למאי דמחלק בב"ק ריש די"ג בחילוק הנזכר א"ש הא דבכורן ירעו גם בזמן הבית כנ"ל לכאורה בישוב פרש"י. ובהא דבכורן ירעו כתב בש"מ די"מ עד שנה אבל משנה ואילך עובר בבל תאחר כו' ע"ש. לכאורה גם זר גמור דודאי לית ליה זכיה נמי קודם שעובר בבל תאחר אין לכופו וליקח מאתו בע"כ וליתן לאיזו כהן שלא מדעתו ולסלקו מט"ה שיש לו דמצי ליתן לאיזו כהן שירצה עי' רמב"ם פ"א מבכורות הט"ו. דזה הוי כממשכנו עי' בש"מ הכא בהשמטות. ואין ממשכנין קודם שעובר בב"ת אף בעולות ושלמים דלא אתו לכפרה כמ"ש התוס' ובר"ה דף ו' ע"א בתוד"ה יקריב. זולת במתעצל להביא ומוציא הוצאות שלא לצורך כדי שלא ישאר בידו מה לקנות ע"ש. וזה לא שייך בבכור דגופיה קדוש. ואולי י"ל דהכא החשש יותר שיעבור בב"ת דימתין עד שיסתאב כדי שלא יפסיד הבשר משא"כ בזר גמור דגם במומו הוא לכהן וצ"ע אכתי

שללה פרט לכסף מע"ש שבה. פרש"י ואליבא דמ"ד מע"ש ממון גבוה. ובש"מ בהשמטות כ' דבחנם פי' כן דאף למ"ד ממון הדיוט ממעט שפיר משללה כדאמרינן מע"ש בגבולין פטורה מחלה דכתיב עריסותיכם אפי' למ"ד ממון הדיוט כדמוכח בפ' חלק עכ"ד. והיינו בסנהדרין דף קי"ב פ"ב אר"ת מחלוקת במע"ש בירושלים דלר"מ פטורה מחלה משום דמ"ב הוא ולרבנן חייבת דממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטורה ופרש"י בל"א דבגבולין לכ"ע מ"ג ובל"ב פי' דבגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה בשעת גלגול העיסה לא קרי' ביה ראשית עריסותיכם כו' ע"ש. וא"כ שפיר הק' בש"מ דלל"א ל"ש לשונו הכא ואליבא דמ"ד כו' דהא לכ"ע כן ולל"ב נמי אי ממון הדיוט הוא יש למעטו משללה. והנ"ל לתרץ ע"פ מ"ש השאגת אריה סי' צ"ז דהאסור באכילה ושרי בהנאה ודאי ממון בעלים הוא בשביל זכות הבעלים ליהנות בו והא דמע"ש גבולין אינו קרוי עריסותיכם הוא משום דמע"ש אסור בהנאה כדאמרינן בבכורות דף ט' לר"י דפטר חמור אסור בהנאה מטעם דכי יש לך דבר שהקפידה תורה לאפקועי' לאיסורי' בשה ושרי ופריך ממעשר שהקפידה תורה בכסף צורי ותניא רי"א במזיד קידש ומשני בפ"ח נמי מיקדשי' כדאר"א אשה יודעת כו' אלמא מע"ש בגבולין אסור בהנאה כו' ע"ש. וא"כ ר"ש דאמר שם בבכורות דפ"ח מותר בהנאה דכי יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור. ע"כ גם מע"ש בגבולין לר"ש מותר בהנאה. וע"כ צ"ל בהא דר"ח בסנהדרין דבגבולין לכ"ע עיסה דמע"ש פטורה מחלה. האי כ"ע קאי על חכמים דר"מ דהוא ר"י מסתמא דס"ל פ"ח אסור בהנאה ולדידיה גם מע"ש בגבולין אסור בהנאה ולכך אף אם יסבור דמע"ש ממון הדיוט אף בגבולין פטורה מחלה דאיסור הנאה אינו ממון בעלים אבל ר"ש אם יסבור מע"ש ממון הדיוט בגבולין ודאי יתחייב עיסה דמע"ש בגבולין בחלה כיון דאליבי' שרי בהנאה. וא"כ הכא דקאי לר"ש דהוא ממעט כסף מע"ש משללה. ע"כ צ"ל דהוא אליבא דמ"ד מע"ש ממון גבוה הוא כדפרש"י

ואא"ב אית ליה זכיה בגוויה שפיר. פי' ר"ג מדאצטריך