מלאכת חושב כז

התוס' דאשמעינן שאין הקדש חל על גופה של עולה לענין שתיאסר לשוחטה עד שיפדנה כו' אלא כחוב בעלמא. ואם כן אין זה ענין למקדיש חולין תמימים. דבהו נתפס קדושה בגופה וצריך פדיון וכדאיתא לקמן דף ל"ג ע"ב המתפיס תמימים לבדה"ב כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח כו'. והתורה אסרה להתפיס קדושת בדה"ב על תמימין. משא"כ קדשי מזבח שאינו רק כחוב בעלמא. אמנם גם אי נתפס קדשי בדה"ב בקדשי מזבח מה"ת כדמשמע מהמקשה דשם ע"ב וכמש"ש התוס' בד"ה מיתיבי' מזבחים דף ק"ג. נמי אפ"ל דאף דהדין דאין נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם כדתניא לקמן דף ל"ג ע"ב. מ"מ כיון דעכ"פ בשעה שהקדישה לבדה"ב שהיתה חולין יש מקום לומר שהיה בדעתו לפדותה שתהא חולין כמקדם לכך אסרה התורה לכתחילה במה שראוי למזבח. אבל בקדשי מזבח אין סברא להעלות על הדעת בעת שמקדישה לבדה"ב שמקדישה ע"מ לפדותה שתצא לחולין כיון שכבר הוקדשה למזבח וע"כ היה כוונתו ע"מ לפדותה וליתן דמיה לבדה"ב והיא תשאר בקדושתה הקודמת דהא אפי' מקדושת מזבח לקדושה אחרת דמזבח אסור לשנוי עי' רמב"ם פ"ד דתמורה ה' י"א. ולכך שרי זה גם לכתחילה. וסברא כזו איתא לעיל ע"א בהקושיא שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע"מ כו' וכדפרש"י דבכה"ג מצינו לאסוקי אדעתי' דאקדשי' להקריבה ולכך לקי ולא בבע"מ מעיקרא ע"ש. הרי דיש שייכות להאיסור מאי דיש מקום לטעות כנ"ל לכאורה

לאמר לא נאמר בדברים. בספר הכריתות בנתיבות עולם בל"ב מדות סי' ל' כתב דדורשין נוטריקון באגדה אברהם אב המון גוים כו' ואינו דברי תורה ולא דין ומשפט ולא חשיב לה ר' ישמעאל יעו"ש. ולכאורה לאמר לא נאמר נוטריקון הוא. ומשמע דר' יהודא דריש נוטריקון בד"ת לחייבו מלקות מלאמר כעל לאו מפורש. ושם סי' כ"ט כתב דאולי ר' ישמעאל לא דריש יהיה בגמטריא תלתין גבי נזיר [בנזיר ד' ה'] אלא כאידך כו' דבד"ת לית ליה הך דרשה ע"ש. והנה בש"מ בנזיר שם כ' דגמרא גמירי לה ואסמכוה אהך גימטריא כו' ע"ש. וא"כ י"ל דגם ר' ישמעאל יסבור הך אסמכתא. אך בלאמר דהכא ודפסחים דמ"ב. קשה לומר דעיקר מגמ' ודרש דלאמר הוא אסמכתא. ועי' בהשמטות לש"מ מהראב"ד דלר"י לוקה. והרי מהלכה אין עונשין. ועי' בספרי תורת הקנאות בסוטה דף ט"ז ע"א בד"ה התורה. ואולי הא דלאמר לא נאמר. אינו בכלל נוטריקון וצ"ע. ועי' מ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף י"א ע"ב בהגה"ה שבד"ה מאי ואכמ"ל

עובר משום חמשה שמות תיובתא דאביי. הא דלא משני דאף דאין לוקין על לשב"כ מ"מ לשון עובר שייך למיתני עליה. וביד מלאכי סי' תקי"ז משמע דעכ"פ שייך למיתני עובר בל"ת אף במקום שא"ב מלקות ע"ש. י"ל דהכא לא שייך זה כיון דנקיט ליה בהדי יתר הד' לאוין דלקי עלייהו משמע דגם החמישי שוה הוא למלקות. ועי' מ"ש במעיין החכמה בחרוז דאשה לא תתנו מהם

שאין זכין בחייהן. עי' בלשון התוספות בסופו אף בתר מתכפר ולא לאפוקי בעלים אתי. ובהגהות קרני ראם כתב דלא משמע כן לקמן דף י' דאי נימא דגם בעלים עושין ותמורה הדק"ל דמצינו שותפין עושין תמורה כו' ע"ש. והנ"ל דאין כוונת התוס' במתכפר נגד מקדיש עבורו [דמזה מיירי שם] דניזל אף בתר מתכפר בהדי המקדיש. דבזה ודאי מקדיש אף דחשיב בעלים לענין חומש כשיומם. לענין תמורה ל"ח בעלים כלל ואינו עושה תמורה. אלא כוונתם כמו דחשיב מתכפר בעלים נגד מקדיש ומקדיש אינו כלום לתמורה. כן מתכפר אינו כלום נגד בעלים ממשיים דכהנים אם היה להם זכיה ממשיית ובהחטאת והאשם מחיים ולא היה עושה תמורה רק הכהן ולא המתכפר כנ"ל אף שקצרו בלשונם

היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים. וכתב בש"מ בהשמטות דמתכפר קרוי שפיר בעלים כיון שלשמו הקדישו ע"ש והנה בגיטין דף ל' ע"א משמע דמכירי כהונה הוי כמאן דמטי לידיה דהאי כהן ע"ש ומ"מ צ"ע לומר שבכה"ג יהא יכול הכהן לעשות תמורה ויחשב הכהן כבעלים משעת חלות הקדושה]. ולכאורה ק' בהא דלקמן דף ט' ע"א לא יחליפנו בשל אחרים וכדמוקי באמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר וא"כ אין הקדושה והתמורה בבית חד בעלים. וכבר כתב בנוב"ק חאה"ע סי' ע"ו דאינו משום שליחות דאטו האומר כל הרוצה כו' לוקה ואינו רק נתינת רשות ע"ש. וא"כ הראשונה קדושה מראובן והשניה משמעון ומ"מ תמורה חלה. וע"כ צ"ל כיון דלא יחליפנו לא מתוקמי אלא בכה"ג ע"כ לזה לא הוקש התמורה לההקדש. [וידוקדק לפ"ז הא דכתיב והיה הוא ותמורתו, ולא הוא וחליפתו. דבאמת לזה לא הוקשו]. אך להא דבכור שנתנו לכהן שלא יהני תמורת הכהן משום דאין שניהם מחד בעלים לזה שפיר דרשינן ההיקש הוא ותמורתו כנ"ל

ומוכרין אותו תם חי. בתפארת ירושלים במס' מעשר שני אות ג' הק' בפרש"י דהכא דשחוט לא ימכור דבזיון קדשים לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו למזבח. דהא בקידושין דף נ"ב ובב"ק דף י"ב ודי"ג מבואר משום דמשולחן גבוה קזכו הכהנים ואין להם כח וזכות למכור ולהקנות לאחרים ולמה חידש טעם דבזיון קדשים שהוא מדרבנן בעלמא משום דלאו אורח ארעא ע"ש. והנה במנחות דף ע"ג ע"א בהא דאמרינן בגזל הגר לך הוא ולבניך אפילו לקדש בו האשה. כתב שם בש"מ אף דאין חולקין גזל הגר נגד גזל הגר ומשום דאשם קרי' רחמנא וא"כ לא יהא ממונו גם לקדש בו האשה דהא בהא תליא. היינו רק בשעת חלוקה יש לו דין אשם אבל כי מטא לידיה הוי חולין גמורים דמעות נינהו ול"ד לבשר קדשים דאית ביה בזיון לקדש בו אף אחר דמטי ליד כהן כו' ע"ש. הרי הא דאין מוכרין ומקדשין במה שזכו משולחן גבוה עיקר טעמי' לדבריו משום בזיון קדשים וי"ל דטעם זה הוא טעם דאורייתא ומוכח כן משום הא דבגזל הגר מקדשין בו האשה ואין טעם לחלק זולת מה שבמעות ליכא בזיון. ובספרי כובע ישועה בב"ק ריש דע"ו הבאתי מ"ש בים התלמוד מחכם אחד דגם על העור שייך משולחן גבוה זכו והבאתי ראיות להחכם ע"ש. וברמב"ם פ"י ממעה"ק הט"ו וט"ז מבואר דחולקין כל קרבן ומנחה לבדה. ושם פ"ה הלכה כ' כתב דאנשי משמר מחלקין ביניהם כל העורות מערב שבת לע"ש ע"ש. ומבואר דחולקין עור נגד עור. ומשמע דגם למכור ולקדש בהן האשה יכול. וע"כ צ"ל דלא שייך בזיון קדשים רק בדבר אכילה ועורות דמי למעות דל"ש בהו בזיון קדשים. אך בפשטא משמע דאינו משום בזיון רק גזה"כ דלא יזכו הכהנים אלא בשעת אכילתן. ועי' מ"ש בספרי נפש חיה בב"מ ריש דצ"ב וצ"ע

כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי וכדפרש"י דל"ל לכהן זכיה בגויה. ובקידושין דף נ"ב ברש"י ד"ה בה' לרבות. כתב המקנה דלכ"ע אסור לגזול ק"ק דחבריה דכיון דזכה משולחן גבוה אית ביה לאו דלא תגזול וכדאיתא שם בההוא דקרי ליה בר חמצן והובא זה בספרי כובע ישועה בב"ק דף י"ב ע"ב בד"ה בכור ע"ש. והנ"ל דה"נ מחיים בזמן בהמ"ק אף דאין לו זכיה וכח למכור מ"מ זכיה לענין שיהא אסור לגזול ממנו יש לו. ובבכורות דף י"ט בהא דמת אחד מהנולדים שאחד מהן בכור דלר"ט יחלוקו ולרע"ק הממע"ה ולא מתוקמי רק בחצר דבעה"ב ורועה כהן דר"ט סובר דאקניה ליה מקום בחצירו דניחא ליה דליתעביד מצוה בממוני' וה"ל כשנים שהפקידו אצל רועה כו' ע"ש. ולכאורה