מלאכת חושב כו

ואי בתמורה נמי ששה הויין. וכ' בש"מ הא דלא מייתי מברייתא דנמנו וגמרו הוי דוקא טפי ע"ש. וצ"ל דהגמ' דנקיט מר' ינאי עובר משום חמשה שמות ולא פריט להו. היינו דנקיט בקיצור ובאמת ידע הש"ס שהוא כדתני בברייתא. דאל"כ המ"ל בתמורה ומ"מ אינו רק חמש משום דבל תקטירו כולו ומקצתו חשיב בחד ומשום דס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות וכאביי בסמוך ע"ב. והנה בחולין דף פ' ע"ב דפריך אהא דתנן דשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים לוקה. דלילקי נמי ומשום מחוסר זמן כו' ומשני כי קא חשיב לאו דאו"ב לאוי נוכראי לא חשיב. וה"נ לכאורה המ"ל דלא חשיב רק לאוי מאיסור בע"מ כמו הקדישו ושחיטתו וזריקתו והקטרו דתלי מאיסור דבע"מ אבל איסור תמורה דשייך גם בתם לא חשיב. ואפשר דקאי הכא כר' זירא שם דמשמע דלא נ"ל תירוץ זה דמתרץ תי' אחר ובלא"ה יש לחלק מהא דהתם ודוק. ועי' מ"ש בדברי אמת בקונטרס לאוין דע"ג ע"ג דמדלא אמר שבעה הויין משמע דלא לקי פ' על לא יחליפנו ולא ימיר דלא כדמשמע בתוספות ריש מכילתין בתי' קמא ע"ש. ואגב אעורר במש"ש כיון דצריך לדרוש לא ימיר בשל אחרים לא מוקמי' תו בלאוי יתירי לחייב פ' אפי' בהמיר יחד שלו ושל אחרים כדמשמע בפסחים דף כ"ד דהיכא דאיכא למידרש לא מוקמי' בלאוי יתירי ע"ש. ול"נ דלמ"ש בשעה"מ פ"א מחמץ סוף הלכה ב' בקו' הלח"מ בצריכותא דשאור וחמץ בביצה דף ז'. דהא צריכי דאי כתב רק שאור הוי ילפינן חמץ מיניה אפי' נפסל מאכילת כלב ואי לא כתיבי רק חמץ הוי ילפינן שאור דוקא דלא נפסל. והשיב השעה"מ דכוונת הש"ס דליכתוב חמץ ושאור בחד לאו ולא וליכתוב שאור בלאו בפ"ע ע"ש. וה"נ ה"ל למיכתב לא יחליפנו וימירנו דמתפריש שפיר לא אתרווייהו והוי ידענא גם של אחרים ומדכתב לא ימירנו לאו בפ"ע מזה יש מקום לחייבו שמונים ואכמ"ל

אפי' למקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי. בהתורה והמצוה פ' אמור סימן קי"ח הביא הא דהכא וכתב וה"ה שהאיסור לרצות הוא אפי' לדמי לת"ק לרבי דוקא בהרצאת גופו יעו"ש. ואין ר"ל דלת"ק לא מרצה כלל בכה"ג וכמ"ש התוס' הכא דתנן דבאמר על בע"מ הרי אלו לעולה ימכר ויביא בדמיהם עולה צ"ל דלקי. ומבואר דמתוקמי מתני' כת"ק מדלקי ע"ז דלרבי הא לא לקי כדאיתא בהדיא בסמוך. ומ"מ מרצה מדמביא מדמי הבע"מ עולה ומקריבה. ולכאורה היה מקום לומר דלא ירצה כלל דכיון דלא תקריבו דמתוקמי על בל תקדישו מתפריש לא רק על מקדישו לגופו לחוד אלא גם על מקדישו לדמי קרבן. ממילא גם מאי דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. קאי נמי על מקדישו לדמי קרבן כמו על מקדישו להקריבו בעצמו. וצ"ל לשיטת התוס' כיון דסברת רבא ללקות במקדישו לדמי קרבן הוא משום דגם כה"ג איכא בזיון. י"ל דהבזיון אינו רק בשעת הקדש הבע"מ לדמי קרבן. אבל משמכרו אין על הדמים והעולה שקנה שום רושם בזיון כלל. וכמו בלא הקדישו להבע"מ ומכרו ולקח בדמיו קרבן דאין בזה שום חשש בזיון. וכדחזינן לקמן דף ל' ע"ב באתנן בנתן לה חטים ועשאתן סולת דשרי דהם ולא שינוייהן. ופשיטא דה"נ במכרה החטין ולקחה בדמיהן קרבן דשרי. וה"נ בהקדיש הבע"מ לדמי עולה אין הבזיון רק בשעת ההקדש וע"ז הוא דלקי ואח"כ בשעת ההקרבה דליכא אז בזיון כלל ראוי להיות מותר ולכך לא מוקמי' הא דכתיב לא ירצה אלא בהרצאת גופו ולא על דמיו והא לא תקשי כיון דזהו נגד מאי דא"ר לא תעביד דאסרה תורה להקדיש בע"מ לדמיו להקריב מדמיו קרבן ולכך לא יהני אף דאין בזיון בשעת ההקרבה ככ"מ דא"ר ל"ת דאעל"מ. די"ל דכיון דגוף ההקדש מהני מדגלי קרא לא ירצה דמשמע דמיקדש קדשי כדאיתא לעיל סוף ד' ה'. ילפינן מזה דבזה ליכא הכלל דאעל"מ. ושפיר י"ל במקדיש לדמיו דרצויי נמי מרצה כיון דבשעת ההקרבה ליכא בזיון כלל. ומהאמור נראה דלכתחילה אסור להקדיש האתנן חטין ע"מ לעשות מהן סולת למנחות. דזהו כמקדיש בע"מ לדמי נסכים ועולה דגם באתנן שייך בזיון בשעת הקדישו לדמי קרבן. ולקמן דף ל' לא אמר שתהא מותרת להקדיש האתנן החטין ע"מ לעשותן סולת למנחות דודאי אסור ועי' מ"ש לעיל סוף דף ו' מהתוספתא דמכות והנה מוקצה ונעבד ורובע ונרבע נראה דאסור להקדישן לדמיהן לקרבן כבע"מ דנראה דמאיסי כבע"מ ושייך גם בהו בזיון אך במחוסר זמן דאיתא ביומא דף ס"ג ע"ב דאסור להקדישו ועי' במשל"מ פ"ג מאיסורי המזבח סוף הלכה ח'] מסתפקנא אם גם להקדישו לדמי קרבן אסור או לא. דביומא שם אמר דבע"מ מאיס ומחוסר זמן לא מאיס. וא"כ אפשר דרק במידי דמאיס הוא דאיכא בזיון אף במקדישו לדמי קרבן ולא במאי דלא מאיס. ובתוס' כתבו בהא דמקדיש נקבה לעולה דימכור ויפלו דמיו לעולה צ"ל דלקי. ומקדיש נקבה לעולה היינו הקדש לדמי עולה. ונראה דנקבה ג"כ לא מאיסי ולא גריע ממחוסר זמן ומ"מ לקי וה"נ במח"ז. אך בהגהות הרש"ש כתב דא"י מנ"ל להתוס' זה ע"ש. וצ"ע

ע"ב מאי לאו בהא קמיפלגי כו'. בהגהת הגר"א כתב דלת"ק לא ירצה קאי אדמי נסכים כו' ולרבי בל תקדישו קאי אנדבה ולא ירצה אנדר ע"ש, ומשמע דעכ"פ לא ירצה הוא לאו. ובכ"מ פ"ג מאיסורי מזבח ה' ז' כתב להרמב"ם דלא ירצה אפשר דאינו אזהרה שלא להקריב אלא לימוד שלא יעלה לרצון ע"ש. ומהנזכר מבואר דהוא אזהרה. ואף דכתיב בקמ"ץ תחת הרי"ש. מתפריש ללאו כבזבחים דף כ"ט ע"ב בלא יחשב דמתפריש ללאו כדפרש"י שם לא יחשב קרי ביה לא יחשב להזהיר כהנים על כך ע"ש. וגם במ"ש הלח"מ דלא לקי על כל הפסולים דמתרבו מלא ירצה משום דהוי לאו שבכללות ע"ש. י"ל אף דשייך טעם זה לגבי כל הפסולים שלא נתפרשו הכא. לגבי בע"מ דמפורש הכא בהדיא ל"ח לשב"כ וכעין שכתבו התוס' ביומא דף ל"ו ע"ב. דלטריפה דכתיב בהדיא לא הוי לשב"כ ע"ש

המקדיש תמימים לבדה"ב עובר בעשה. לכאורה גם במחרים תמימים לבדה"ב או מחרים תמימים סתמא להסובר סתם חרמים לבדה"ב עי' ערכין דכ"ח ע"ב. נמי יעבור בעשה דמ"ש מחרים ממקדיש. אך לשון המשנה בערכין ריש דף כ"ח מחרים אדם מצאנו כו' ולא מפליג בין תמימים לבע"מ משמע גם לכתחילה ואולי י"ל ע"פ מ"ש החינוך מצוה שנ"ז בטעם החרמים וז"ל הנצרך לעניננו כשיקצור רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם אממונו שהם תחת הברכה אי אפשר לו להוציא מרשות המבורך לרשות אחר לפי שכל אשר לישראל שהם חלק השי"ת לו הוא דמה שקנה עבד קנה רבו ומ"מ אחר שידענו דכוונת המחרים להוציא הדבר מרשותו ראוי להשלים חפצו וישוב ברשות אדוניו ויהיה קודש ע"ש. וא"כ ל"ד מחרים למקדיש דמקדיש הוא מכניס להדיא מרשותו לרשות הקדש וזה אסרה התורה בתמימים. אבל מחרים אינו אלא מוציא מרשותו וזה לא אסרה תורה כמו דלא אסרה להפקיר בהמה תמימה. ומה שנכנס לרשות הקדש אינו להדיא מדיבורו אלא מגזירת התורה ולכך שרי לכתחילה להחרים בהמה תמימה. והנה לקמן ריש דף ל"ב תנן דקדשי מזבח מקדישין אותן הקדש עילוי וכמו דפרש"י באמר על עולה ה"ז לבדה"ב מעלין אותה בדמים כו' ונותן לגזבר כו' ע"ש. ומשמע גם לכתחילה. ולשון הגמרא שם דקדשי מזבח שהתפיסן לבדה"ב מה שעשה עשוי. וכן לשון הרמב"ם פ"ו מערכין ה' ח' המקדיש קדשי מזבח לבדה"ב הרי ההקדש חל עליהן כו'. דמשמע קצת דיעבד. הוא לאו דוקא. לא תקשי מ"ש חולין תמימים דאסור לכתחילה וקדשי מזבח תמימים דשרי. דלמאי דאמר עולא שם המתפיס עולה לבדה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין, וכתבו