מלאכת חושב כה

מום הוי מוקמי' ליה לדרשה אחריתא ע"ש. והנ"ל דעי"ל דהא הך תירוץ צריך כדי לאוקמי גם להחולקים על ר"ש ומצריכי הגרלה אף במת אחד מהן. וא"כ י"ל דהא דסברי הכי הוא משום דאין הכרח לומר כר"ש. אבל אי לא ידענא דמום פוסל בשה"מ ולא היה במאי לאוקמי קרא דפוסל מחוסר זמן משום הקושיא דהא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ע"כ הוי מוקמי' במת של שם ומביא שה"מ בלא הגרלה וע"כ היה סובר כסברת ר"ש. ועי' מ"ש במעיין החכמה [שהוזכר בדיבור הקודם] לתרץ ע"פ מ"ש הרמב"ם סוף הל' יוה"כ פסול טריפה מיעמד חי פ"ש. ובקו' הלח"מ שם מדלא הוזכר בגמרא טעם זה. הנה ביד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' ד' הביא מהלח"מ גופיה בכמ"ד דדרך הרמב"ם לנקוט דרשה פשוטה אף שלא הוזכר בגמרא יעו"ש. והנה מפרש"י דאי לאו דחיללו על בע"מ ליכא מלקות דלא תקדישו על השני. דמבואר דכל שהיה בו פסול אחר אפי' אם היה תם כגון בלא הגרלה היכא דצריך הגרלה לא שייך ביה מלקות. היה אפשר לדון במקדיש בע"מ שהוא מוקצה או נעבד או רובע ונרבע דכל אלו פסולין לקרבן אפי' תמימים אלא שאין לוקין ע"ז כמ"ש הרמב"ם פ"ג מאיסורי המזבח ה' ז' ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולין האלו ראוין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מה"ת לפי שלא נתפרשו אזהרתן כו' וע"ש בכ"מ. לא ילקה אף בהקדישן והקריבן כשהיו גם בע"מ. כיון דגם אם היו תמימים היו פסולים למזבח ודמי להא דמקדיש לשה"מ בע"מ בלא הגרלה היכא שצריך הגרלה. ופשוט דמ"ש הרמב"ם על הקרבה ה"ה דשייך סברתו על הקדישן דג"כ לא נתפרש עלייהו אזהרה והנה בתוספתא פ"ד דמכות אחר שהובא שם הברייתא דהכא המקדיש בע"מ למזבח עובר משום חמשה לאוין. איתא המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד כו' עובר משום שמות הללו ומשמע לכאורה דדינם שוה לבע"מ וכמו דעל בע"מ לקי ה"נ ילקה על הפסולין האלו. וזהו דלא כמ"ש הרמב"ם וצ"ל דהרמב"ם לא חש להתוספתא כיון דלא הוזכר מזה בגמרא כנ"ל לכאורה וצ"ע

דף ז' ע"א ומעוך כו' לא תקריבו זו קבלת הדם. זהו כעין דאמרינן בחגיגה דף י"א ע"א והקריבו זו קבלת הדם. וא"כ אינו כ"כ נגד משמעותי' דקרא ובסוטה דף כ"ד בתוד"ה ור"י כתבו דגם הסובר ד"ת כלשון ב"א. מודה דהיכא דאיכא למידרש דרשינן כל שאינו נגד המשמעות ע"ש. ומ"מ דחה הכא דרשה זו משום דאורחי' דקרא דמשתעי הכי. ולכאורה זהו כעין הא דד"ת כלשון ב"א. וע"כ צריך לחלק בין הענינים ועי' בש"מ בהשמטות

ומיד ב"נ ל"ת את אלה. והק' התוספות דמזה משמע דתמימים יקרבו ול"ל איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נו"נ כשיראל. ובמשל"מ פ"י ממלכים ה' ז' בד"ה ודע. הק' להתו' דע"ז דף ה' ע"ב בד"ה מניין דסברי דמה שנודרים לביהמ"ק נצטוו לקיים נדרם ומוזהרים בבל יחל דמנ"ל זה דאיש איש צריך משום דסד"א דכלל לא נקבל מהם קמ"ל דמקבלים וכ"ת לזה תפ"ל מן ומיד ב"נ לא תקריבו דמשמע דתמימים יקרבו. זה כבר הק' התוס' בחולין דף י"ג ומנחות דף ע"ג ובתמורה דף ז' כו' ע"ש. ולכאורה בפשוט י"ל דבאמת מזה הוכיחו בע"ז דישנם בבל יחל מריבוי דאיש איש דשוו בזה לישראל כדי דלא תקשי קושיית התוס' דל"ל איש איש. ובהנך דוכתי דהק' התוס' קו' זו סברי דליתנהו בבל יחל וכדהביא המשל"מ שם התוס' דנזיר סוף דף ס"א דכותי אינו בבל יחל וכמ"ש המשל"מ דהתוס' דנזיר סותר להתוס' דע"ז ועכ"פ להתוס' דע"ז י"ל כמ"ש. וכשנימא למילף בהו איסור בל יחל מאיש איש. היה אפ"ל בקושייתם שם בע"ז דלחשוב זה בז' מצות ויתחייב מיתה ע"ז. והוא למה שהבאתי בספרי מעשה חושב בערכין דף ה' ע"ב בד"ה עו"ג מהתורת חיים בסנהדרין דף נ"ז בד"ה לא נצרכה. דמאי דילפינן בהו מישראל לכל הפרטים ה"ל כישראל וכתבתי שם במ"ש התוס' בנזיר דף ס"א דאינם בבל יחל אף דאתרבו מאיש איש. משום דבל יחל אינו מפרטי הנדר ומילתא אחריתא היא ע"ש. וא"כ לסברתם בע"ז דישנם בבל יחל ע"כ דסברי דגם לזה שייך למילף בהו מישראל והוא מפרטי הענין. וא"כ ממילא לא תקשי דיתחייבו ע"ז מיתה: דכיון דמתרבי מאיש איש שיתחייבו בבל יחל כישראל ממילא גם ממיתה פטורין כישראל כנ"ל לכאורה. ומדי עיוני ראיתי: באבני מלואים באה"ע סי' א' סוף סק"ב שכתב דבב"נ ליכא בל יחל ומוצא שפתיך תשמור אלא דאמירה לגבוה הוי קנין. גמור מה"ת כמסירה להדיוט ובנדר להביא קרבן ה"ל חוב גמור כו' ואפי' בב"נ מחויב חוב גמור כו' ועי' מ"ש בקצה"ח סי' ר"צ סק"ב כו' ע"ש. ולא יתכן זה למ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים דכ"ט ורשב"ם בב"ב דף קל"ג דהא דאמל"ג הוי קנין הוא משום מוצא שפתיך תשמור ולשון הפ"י בקידושין דף נ"ט בד"ה איתיבי' מהרא"ש הנזכר דילפינן זה מן מוצא שפתיך תשמור ע"ש. וא"כ אי בב"נ ליכא משום מוצא שפתיך תשמור ממילא לית ביה משום אמל"ג. ובש"מ תי' דאי מהכא ה דוקא דיעבד קמ"ל איש איש דאפי' לכתחילה ע"ש. והיינו דה"א דאשמעינן דאם כבר קרבו דאין הקרבן דב"נ נפסל. והנה ביבמות ריש דף ע"ח איתא דדאי להתירא לא כתב קרא. וצ"ל דזהו כדאי לאיסורא דלא נטעי לפסול הקרבן שלא כדין ואין מביאין קדשים לבית הפסול. אך בשעה"מ פ"ו מפסולי המוקדשים הביא מהתוס' דזה אינו אלא חומרא מדרבנן ע"ש. ואנן בדאורייתא קיימינן. ואולי כה"ג לכ"ע יש איסור תורה וצ"ע ואכמ"ל

ואלא ל"ת דמעוך למאי אתא מפקי' לבמת יחיד. בקרן אורה סוף זבחים נתעורר מנ"ל דלישראל נאסר בע"מ בבמת יחיד ולא קאי בהתירא דקודם הקמת המשכן דלא נאסר בע"מ שאינו מחוסר אבר כו' ע"ש. ואשתמיטתי' הש"ס דהכא דמבואר דל"ת דמעוך אתי לאסור בע"מ בבמת יחיד. והנה מחוסר זמן נראה דאסור בבמת יחיד דבמשנה סוף זבחים לא חשיב זה בהחילוקים שבין במת יחיד לבמת צבור. וצע"ק דביומא דף ס"ג ע"ב עביד צריכותא להא דצריך לימוד בשעיר המשתלח: דפסול ביה מחוסר זמן ולימוד אחר להא דפסול ביה מום כו' ואי כתב בע"מ משום דמאיס אבל מחוסר זמן דלא מאיס אימא לא צריכא ע"ש. וא"כ אף דכתיב ל"ת דמעוך לפסול בע"מ בבמת יחיד אין ללמוד מיניה על פסול מחו"ז. ואולי לזה יש למילף כמו דחזינן דשוו בפסול דשעיר המשתלח ה"נ שוו לפסול בבמת יחיד וצ"ע

דאי בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא. פרש"י דא"ל דלא אסיק אדעתי' דחזי לאקרובי' אלא לדמי אקדשי' ולאו לקי והק' התוס' היכי מצינו למימר הכי והלא התרו בו ל"ת בע"מ למזבח וקיבל עליו התראה ואמר ע"מ כן אני עושה כו'. והנ"ל דהשאג"א סי' ע"ז הק' אפי' החמץ עמו בעזרה איך מ"ל מלקות דלא תשחט על חמץ הא יכול להיות שביטלו או הפקירו בינו לבין עצמו דמהני והכריח מזה דחמץ שקיבל: עליו אחריות ל"מ ביטל והפקר. ובתשובת ברית יעקב חא"ח סי' ט"ז השיב עליו דכיון דבשעת ההתראה לא אמר שביטלו או הפקירו לא חיישינן לשמא ביטל או הפקיר ולא שומעין לו ולוקה ע"ש. וא"כ י"ל דסברת רש"י כדעת השאגת אריה דכל שיש טעם לפוטרו פטרי' ליה אף שלא אמר העובר הטעם בשעת ההתראה וה"נ כיון דהסברא דלא אסיק אדעתי' לאקרובי גופיה אלא לדמי אמרינן אמתלא זו עבורו אף שלא אמר כן בשעת ההתראה. ודעת התוס' כהברית יעקב דכל שלא אמר איהו גופיה האמתלא בשעת ההתראה לא אמרינן זה עבורו ועי' במה שנדחק בצ"ק בהסבר פי' הר"ם: