מלאכת חושב כד

רבא]. דיש לפרש בלא שחטה לשם קרבן דאינו עובר בלאו ע"ש במשל"מ הלכה ד'. אך למ"ש לעיל ד' ה' ע"א בד"ה והרי תורם מהנו"ב. דמדגלי קרא באיסור דשחיטת פסח על החמץ דכשר. ילפינן לכל שחיטה באיסור דמהני ע"ש. לפי"ז י"ל דהרמב"ם מיירי גם בשחט באיסור לשם קרבן. והנה במ"ש המשל"מ דשוחט שלא לשם קרבן ליכא לאו. לכאורה אפ"ל כיון דבע"מ קדושה חלה עליו וצריך פדיון גם איסור שחיטת חולין בעזרה לית ביה. וברמב"ם רפ"ב משחיטה שכתב דאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד אבל חולין אסור לשחוט בעזרה כו'. אפ"ל דסוף דבריו דוקא דכל שאינו חולין אף שאינו קדשי מזבח מותר לשחוט לכתחילה ע"מ שיפדנו כ"ז שתהא מפרכסת או יעשה בה צורך אחר להקדש כל שאינו לשם קרבן. ועיקר ד' המשל"מ י"ל דזה מרומז במה דנקטה התורה איסור שחיטת בע"מ בלשון לא תקריבו [ודנקטה הכי על איסור להקדישו. ניחא במ"ש בדיבור הקודם דהוא כדי שיהא בלשון מעשה כדי ללקות עליו]. די"ל דרמזה דאין איסור שחיטה רק בשוחט לשם קרבן. ואפ"ל דגם איסור דהקטרה וזריקה אינו רק כשהוא לשם קרבן ולא כשהוא לשם עצים ומים [עי' זבחים סוף דף ע"ו וברש"י שם]. ועפ"ז י"ל בהא דגיטין ריש דף נ"ו בעובדא דבר קמצא דהביא קרבן בע"מ מבי מלכא דסבור רבנן לקרובי' משום שלום מלכות ואמר להו ר' זכריה יאמרו בע"מ קריבין לגבי מזבח וכתב המהרש"א דודאי הכא בע"מ קריבין משום שלום מלכות אבל ילמדו לומר דבע"מ קריבין גם במקום אחר כו' ע"ש. והוא דוחק לכאורה דאם אין לחוש לאיסור תורה מפני הסכנה איך יחושו לשמא ילמדו להקריב גם שלא במקום סכנה דזה אינו רק חשש בעלמא. ולמה שכתבנו י"ל דדעת רבנן הוי להקריבו שלא לשם קרבן דודאי היה אפשר להגיד בלחישה להשוחט והזורק והמקטיר באופן שלא יתוודע מזה למלכות שיכוונו שלא לשם קרבן ולא היה שום איסור בהיה מכוון ההקטרה לשם עצים והזריקה כמים בעלמא. אך ר' זכריה חשש שילמדו אחרים שלא ידעו מזה דמותר להקריב בע"מ כנ"ל לכאורה

אי קרבן שומע אני כו'. לשון הת"כ שהביא רש"י יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא מה אם קדשים שה"ל שעת היתר בחוץ חייבים עליהם משום שוחט בחוץ חולין שלא ה"ל שעת היתר בפנים א"ד שיהיו חייבים עליהן משום שוחט בפנים ת"ל קרבן על הקרבן חייב וא"ח על החולין. והנה בקידושין דף נ"ז פ"ב הובא מר' מאיר אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת א"ק כו' קרבן כו' על קרב ענוש כרת על חולין שנשחטו בעזרה אין ענוש כרת. והנ"ל הא דהוצרך בת"כ בס"ד להביא מק"ו ולא הוי סגי ליה במה מצינו כדאמר הגמרא משום ר"מ. י"ל למ"ש רש"י בסוכה דל"א בהא דר"י לא מקיש לולב לאתרוג דכל י"ג מדות לא ניתן לדרוש מעצמן זולת ק"ו וכתב המשל"מ פ"ב מק"פ דרש"י כ"כ רק לר"י ורבנן פליגי עליו ע"ש. וא"כ הש"ס דקידושין דקאי לר"מ נקיט שפיר דצריך קרבן כדי להוציא ממה מצינו דהוי דרשינן מעצמנו. אבל הסתם ת"כ דאזיל אליבא דר"י כדאי' בסנהדרין ריש דף פ"ו. אליבי' ל"צ קרא כדי להוציא שלא נדרוש במ"מ דהא לא הוי דרשינן זה מעצמנו בלי קבלה ע"ז ולכך הוצרך להביא ק"ו דזה יש לדרוש מעצמנו. ולמ"ש בגנת ורדים כלל ו' מהכנה"ג דלרש"י לכ"ע לא ניתן לדרוש מעצמו זולת ק"ו ע"ש. באמת תקשי בהא דקידושין ל"ל קרבן כדי להוציא מהמ"מ כיון דלא נתקבל מ"מ זה. וצריך טעם להא דלא אמר גם ר"מ בס"ד שיתחייב על חולין בפנים מטעם ק"ו כדנקיט בת"כ. דהרי סברת הת"כ הוא כעין דמצינו בכמ"ד ובש"ס דאיסור דלא ה"ל שעת הכושר חמיר מאיסור דה"ל שעת הכושר עי' פסחים דף כ"ה ומנחות דף ו' וחולין דף ק"כ. ובשעה"מ רפ"ב משחיטה הביא ק' הרלב"ח על המה מצינו דקידושין מדקיי"ל רל אין עונשין מן הדין ותירץ ע"פ מ"ש המ"מ פ"ב מהל' מ"א דאם יש לאו הבא מכ"ע בלא"ה כה"ג עונשין וה"נ יש לאו הבמכ"ע כו' ע"ש. והנ"ל דלפי"ז צ"ל דהסובר שחיטת חולין בעזרה אינו דאורייתא עי' בנזיר דף כ"ט. וע"כ אליבי' וכי ירחק וזבחת אינו לאו הבא מכ"ע על שחיטת חולין בעזרה ל בחולין דף י"ז]. ע"כ יסבור דעונשין מה"ד דאל"כ לא צריך קרבן למעט שלא יתחייב כרת על שחיטת חולין בפנים. ובמ"ש רש"י שומע אני אפי' בשוחט בדק הבית בחוץ יהא חייב כו'. שהביא בצ"ק מיומא דף ס"ג וזבחים דף קי"ג דפרש"י דפריך דילמא קרבן לאו להוציא החולין אתי ונ"ל להצ"ק כפרש"י דהכא דתרווייהו שמעינן מיניה דחולין לא מיקרי קרבן ע"ש. ול"נ כפרש"י דהתם דמה בכך דלא מיקרי קרבן דבלא"ה הא קרא לא מיירי אלא בשוחט קדשים בחוץ. אלא דרצה למילף חולין בפנים בק"ו. ואין לסתור הק"ו רק אי קרבן מיותר דאזי אמרינן דגלי קרא להוציא מן הק"ו. אבל אי לא. מייתר דקרבן צריך לכתוב להביא קדשי בדה"ב. שפיר הוי ילפינן חיוב על חולין בפנים בק"ו כנ"ל

הכא דאשה להוציא לה' לרבות. פי' ר"ג דש"מ מאי אשים: דמרצה כאשים ושעיר נמי מרצה הוא לעזאזל כאשים לשם הלכך בעי תם עכ"ד. ולכאורה לא ה"ל לדחוקי לפרש תיבת אשה. די"ל דאשה לא קאי על לעזאזל דהא מפורש בקרא המזבח. אלא ה"ל לפרש תיבת לה' דגם לעזאזל יתרבה מתיבת לה'. ועי' בהתורה והמצוה פ' אמור סי' קט"ז

מכדי אין הגורל קובע כו'. והק' בש"מ בהשמטות לימא שהומם ושלחו לצוק דהיינו הקרבתו ותי' דס"ל דאיכא בל תקדישו אף על השני עכ"ד. והנראה דהוא ט"ס וצ"ל אף על השעיר. אך צ"ל מנלי' זה כ"כ בפשיטות עד לעשות קושיא מזה. והנ"ל ע"פ מ"ש בחוות יאיר סי' ר"ג דיש הקשים דבר לדבר הרחוק ממנו רק שהוא בפרשה אחת כו' ע"ש. ומזה מסתבר להש"ס בפשיטות דאי איכא משום בל תקריבו דשחיטה דהיינו דחייתו לצוק ע"כ איכא נמי משום בל תקריבו דבל תקדישו ואי לא שייך ביה בל תקדישו לא היה אוסר בו הכתוב בל תקריבו דדחייתו לצוק. ובמעיין החכמה במצות יוה"כ כתב בהא דהשמיט הרמב"ם הא דמנחות דף כ"ז דב' שעירים מעכבים זא"ז. הוא דרק דשל שם לא נקבע בלא הגרלה ובאין לו רק אחד א"י להקריבו לשעיר הפנימי ויכול לקחתו לשעיר המשתלח וטעמו דאין למילף דמעכב הגרלה מדכתיב ב' זימני אשר עלה כיון דאינו בלשון ציווי וצריך לזה הא דכתיב ועשהו חטאת בשל שם [עי' יומא דף מ' ע"ב ובתוד"ה ועשהו] ולכך רק בדשם מעכב הגרלה ובאין לו רק אחד לוקחו לעזאזל בלא הגרלה ע"ש באורך. ולכאורה תקשי דה"ל לשנויי הכא דקרא דממעט שלא יהא שה"מ בע"מ אתי להיכא דאין לו רק אחד דל"צ הגרלה. אך י"ל דבאמת ה"מ לשנויי הכי אלא דבלא"ה משני שפיר דמאי דמשני הוא יותר שכיח. מהיכא שלא יהא לצבור אלא שעיר אחד על יוה"כ. אמנם מדכתיב ג' פעמים שני שעירים דהיינו ומאת עדת ב"י יקח שני שעירי עזים ולקח את שני השעירים. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות למה לא יחשב שנה עליו הכתוב לעכב גם על של לעזאזל שלא יהני באין כלל אחר עמו. והרי במנחות שם איתא השמן והסולת מעכבין זא"ז מדכתיב מסלתה ומשמנה מגרשה ומשמנה וכדפרש"י דשנה עליו הכתוב לעכב דגרש וסולת חד הוא כו' ע"ש. וה"נ י"ל כן בהא דשני שעירים ועי' בהתורה והמצוה פ' אחרי סי' כ"ב

כגון שהומם בו ביום וחיללו על חבירו. ביומא דף ס"ב מרבה מקרא שלא יקדיש מחוסר זמן לשה"מ ופריך כהכא ומשני כגון שהומם כו' ומצריך להא דמחוסר זמן ובע"מ והק' בתו"י שם כיון דלא ידעינן לאוקמי מחוסר זמן אלא בהומם וחיללו נדע דפסול ביה מומא ופי' אי לא אשכחן פסול