מלאכת חושב כג

הוא דשייך גזה"כ לפטור להיורש מזה. והנ"ל דמה דפשוט להמח"א דלהסובר אעל"מ ודאי לא קנאו כלל. אינו ברור כ"כ די"ל דגם להסובר אעל"מ לענין שצריך להחזיר דמיו מ"מ גוף החפץ יקנה. ומצינו כזה לעיל ריש ד' ה' בתוד"ה מיתיבי באונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה דס"ד דאינו משום ניתוק לעשה אלא משום דל"מ הגירושין משום דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ומ"מ חל הגירושין שפטור הבא עליה קודם חזרה משום א"א. הרי דגם להסובר אעל"מ משכחת לה שיהני קצת לאיזו פרט וה"נ אף אי ל"מ מעשיו לגמרי שלא יצטרך להשיב כלל. מהני קצת לזה שלא יצטרך להשיב גוף החפץ אף שמשיב דמיהן. ואי שם משום דהוקש גירושין למיתה כמש"ש התוס'. עכ"פ שמעינן דאף ע"ג דל"מ ההיקש זה לענין שלא יצטרך להחזירה דקיימינן לזה על הסברא דאעל"מ. מ"מ מהני ההיקש לענין שיחול הגט בשעתו. ה"נ י"ל דגם הסובר בריבית דניתן להשבון. יסבור ההיקש דהוקש מלוה בריבית לשופכי דמים כדאמר רבא הכא. לענין שיהני מעשיו קצת שלא יהא ניתן להשבון גוף החפץ אע"ג דלא נקשינן לגמרי לש"ד לענין שלא יצטרך להשיב כלל. וכדחזינן כעין זה בהא דגט להס"ד דלעיל ד' ה' הנזכר כנ"ל לכאורה

חמשה מפקי' מיניה מ"ט כולה בתורת ריבותא קאתי לידי'. לכאורה מוכח כן מלקמן דכ"ט דמוקי הא דתנן באתנן הוליך טלה זה בשכרך אפי' הן ק' כולן אסורין באוגרה בחדא ויהיב לה ק' דכולהו מכח אתנן קאתי ע"ש. והוא כהא דבריבית וכרבא דלאביי דהזוז החמישי מתנה בעלמא גם שם כן ואיך יתרץ המשנה דהתם. והראה לי בני הרב הג' עדיו לגאון מהו' צבי אריה נ"י הרב דקאפצאווא שבבנין ציון סי' קמ"ח עמד בזה ומחלק דבדאביי הוא בשני ענינים הריבית הוא תשלומין והא דחטים הוא מכר אבל באתנן בין מה שהתנה עמה בין מה שהוסיף הכל ענין אחד שנותן לה כו' ע"ש. וקודם שראיתי שם כתבתי לתרץ ע"פ מ"ש בשער משפט סי' ע"ה סק"ו לענינו דליתן מתנה לא שכיח יעו"ש וי"ל דאילו לא מכר לו מידי והיה מוסיף לו זוז מכפי שקצץ עמו היה מודה אביי דבתורת ריבית היה ההוספה דזה שכיח יותר מי דלא חש להאיסור ריבית שיוסיף בתורת ריבית מליתן בתורת מתנה וכבהא דאתנן. וסברת אביי אינו אלא במכר לו הלוה למלוה מידי. דבזה סובר אביי די"ל דמוזיל גביה דזה לא חשיב לא שכיח שימכור מידי בפחות ממקח הקבוע. וכעין הא דב"ק דף קט"ו ע"א בזבינא שוה ק' בר' כו' רבא אמר עשו בו תקנת השוק דפרש"י אפי' ליטול ר' דאורחי' למיזבן בדמים יקרים ע"ש. וא"כ יש גם סברא לומר דלפעמים אורחי' למכור בפחות משער הקבוע. אך רבא סובר דגם בכה"ג תלינן זה בהוספת הריבית דאינו כמו מתנה ועכ"פ ל"ק מהמשנה דלקמן דף כ"ט לאביי כנ"ל לכאורה. עי"ל דגם לאביי אינו ודאי מתנה אלא ספק אם הוא בתורת מתנה או בתורת ריבית. ומספק אין להוציא ממלוה המוחזק. אף דאביי סבר מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב עי' בכתובות דף י"ב ע"ב בתוד"ה ר"ה. והכא מסתמא הלוה שרוצה להוציא ממלוה טוען שבתורת ריבית יהיב והמלוה א"י להכחישו דמאין יודע כוונתו. י"ל כיון דהברי גרוע ושמא טוב שא"י לידע כוונתו לא אמרינן בו"ש ברי עדיף עי' בב"ק דף מ"ו ע"א בתוד"ה דאפי'. ולכך סובר אביי דלא מפקי' מהמלוה מספק דדין ריבית כדין שאר ספק ממון דקולא לנתבע עי' בש"ך ביו"ד סוף הלכות ריבית. משא"כ בהא דאתנן דגם מספק שמא מכח אתנן קאתי יש להחמיר ככל ספק איסור דאזלינן לחומרא. עי"ל דבריבית דהאיסור הוא בהנתינה י"ל דכל מה שמוסיף בנתינה הוי תוספת באיסור וכעין הא דאם צריך לחולה קצירה דגרוגרת בשבת ויש בעוקץ א' שתים ובאחד שלשה דודאי אסור לקצוץ את שיש בו שלשה ועי' במנחות דף ס"ד. וכן בריבית יש תוספת איסור בתוספת הזוז ע ולקמן דף כ"ז ע"א סליק בבעיא דאף דאיתחזק באיסורא לא שביק אינש התירא ועביד איסורא ע"ש. וי"ל דלכך מסתבר ליה לאביי דלמתנה נתן הזוז ולא שיוסיף באיסור. משא"כ בהא דאתנן דזולת הביאה האסורה. אין איסור בנתינת האתנן ולכך גם אביי יודה דלהוספת האתנן יהיב. ולכאורה עי"ל דלקמן דף ל' ע"א תנן דשותפין שחלקו אחד נטל י' ואחד ט' וכלב שכנגד הכלב אסור ופרכינן ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרי ופי' התוס' מטעם ברירה וניחא לר"י דפסק:

הלכתא דיש ברירה ומוקמינן בטפי דמי כלב מחד מינייהו כו' ע"ש. ולפי"ז ע"כ אין לאוקמי מתני' דאתנן דכולן אסורין משום תערובות דתקשי דנימא ברירה וע"כ צריך לאוקמי, כדמוקי דאסירי משום דכולהו מכח אתנן קאתי. והנה בש"מ בב"מ דף כ"א ריש ע"ב בסוגיא דיאוש שלא מדעת כתב מהראב"ד דפלוגתא דאביי ורבא בישל"מ שייכא ביש ברירה ואין ברירה אך מסיק דיש לאיפלוגי זה מענין ברירה ע"ש. וכשנימא דשייכא לברירה. הרי אביי דסבר ישל"מ אינו יאוש יסבור אין ברירה. ואי א"ב שפיר מצינן לאוקמי בהא דאתנן דכולן אסורין. דאינו משום דכולהו מכח אתנן אתו. דשפיר י"ל דאינך מתנה הוא ומ"מ אסירי כולהו משום תערובות ולא נימא ברירה משום דא"ב. אך ק' ממ"ש התוס' בע"ז דף ס"ג. ע"א בד"ה כגון. דאין שם אתנן חל אפי' למאן דאית ליה ברירה אלא המבורר בשעת ביאה ע"ש. הרי דאין לפרש אלא:

כדפי' הש"ס

אלא מה ת"ל בל תקריבו בל תקדישו. ברמב"ם ריש הלכות איסורי המזבח מבואר דלוקה וכתב הלח"מ אף שא"ב מעשה שאני הקדש דבדיבור עביד מעשה שעושה מחולין קדשים וכדריו"ח בריש פרקין לא תיתני מימר דבדיבורו עביד. מעשה והעיר דהרמב"ם ריש הלכות תמורה משמע דל"ל כריו"ח ע"ש. והיה אפ"ל עפ"מ שהבאתי בספרי נפש חיה בב"מ דף ס"א ע"א בד"ה לעבור לענין דהתם מקידושין דנ"ט דמחשבה: דטומאה כמעשה דמי וכדר"פ דרמי כתיב כי יתן כו' ופרש"י דרחמנא קריי' מעשה דכתיב כי יתן והיינו בידים אף דמחשבה בעלמא היא. וא"כ ה"נ כיון דלאו דלא תקדישו שהוא בדיבור: בעלמא אפקי' רחמנא בלשון מעשה דלא תקריבו הוא לשון. מעשה לכך חשיב כלאו שי"ב מעשה משא"כ בתמורה דלאו יחליפנו משמע בדיבור. אמת דשם הוכחתי דלענין לאו שא"ב: מעשה לא אמרינן הכי. מדחשיב במכות ד' ד' ע"ב לעדים זוממין לאו שא"ב מעשה. ובב"ק דף ה' ע"א אמר בעדים זוממין רחמנא קריי' מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם. לעשות לאחיו ע"ש. מ"מ בנד"ד י"ל הכי וכעין שכתב הנוב"ת חא"ח סי' ע"ו דמ"ש המ"מ פי"ג משכירות דחסימה בקול חשיב מעשה כיון דמ"ל חסימה במעשה גמור. דהיינו דלכן חסימה בקול הוי כמעשה משום דהקול הוי עכ"פ מעשה קצת אבל בליכא שום מעשה לא מהני מה דמ"ל ע"י מעשה ע"ש. וה"נ אף דכל חד לחוד ל"מ דהיינו באין בו אף מעשה קצת ל"מ הא דהתורה קריי' מעשה. וכן ל"מ הא דיש בו מעשה קצת היכא דלא קריי' התורה מעשה בהצטרף שתיהן כהא דהכא דיש מעשה קצת דעושה מחולין קדשים וגם קרא אפקי' בלשון מעשה דלא תקריבו ראוי שילקה כנ"ל לכאורה

מה ת"ל בל תקריבו בל תשחטו. ברמב"ם פ"א מאיסורי המזבח ה' י"א מבואר במקדיש בע"מ עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע כו' אם נשחט קודם שתפדה ה"ז נפדה כ"ז שהיא מפרכסת ואח"כ תאכל כו' ע"ש. ואין להקשות לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. איך מהני השחיטה שהיא בעבירה שמוזהר על שחיטתה להתיר באכילה וקצת תירוצי האחרונים בהא דשוחט בשבת ושחיטת אותו ואת בנו דמהני לא שייך בזה ועי' מ"ש לעיל סוף ד' ד' סד"ה