מלאכת חושב כב

התמורה כלל והרמב"ם דסובר דצבור ושותפין לוקין על התמורה ה"ל גירסא אחרת] וא"כ הרי מקרא דמרבה לאשה דלקיא על תמורה. מוכח דלוקין על לאו שאשב"כ וצ"ל לזה שידמה ללאו דחסימה. אך על איסור שבדה שילקה דאין ראיה מקרא תקשי כנזכר. ואולי כיון דיש גילוי מקרא על לאו שאשב"כ דאף דקיל מלאו דחסימה ולא דמי ליה דלקי. ילפינן מיניה בם על לאו שבדה דאף דקיל מחסימה ולא דמי ליה דנמי ילקה. והא דאמר שם זה על עשה ועל לאו שא"ב מעשה ועל נמל"ע. י"ל דאינו רק הוספת טעם. דבהו גם בלא הא דל"ד לחסימה אין ראוי שילקה מדכתיב אם לא תשמור לעשות דמשמע רק לאו שיש בו מעשה. וכן בנתל"ע דפרש"י בחולין דף קמ"א ע"א במשנה דכל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין לוקין עליו דלהכי נתקו לעשה לומר אם עבר על הלאו יעשה זאת וינצל ע"ש. וזה ל"ש בלאו שבדה. וצ"ע בהא דלאו שבכללות דפסחים דף מ"א ע"ב דאיכא מ"ד דעל לאו שבכללות אפי' חדא לא לקי משום דלא מייחד לאוי כלאו דחסימה. וזה לכאורה ל"ד לעשה ולאו שא"ב מעשה ונתל"ע הנזכר במכות ואכמ"ל. ומה שיש לדבר בדברי התוספות דהכא עי' בנוב"ת חאה"ע סי' קכ"ט ובשארי אחרונים. והנה בנתיבות ריש סי' ט' כתב דהא דלוקח שוחד צריך להחזיר הוא משום אי עביד ל"מ. ובמאוזנים למשפט שם הק' דא"כ כדפריך מאי איכא בין אביי ורבא לימא דאיכא בלוקח שוחד לרבא מחזיר ולאביי א"צ להחזיר פ"ש. והנ"ל דלעיל דף ה' ע"א פריך לאביי מתורם ממין על שאינו מינו דאין ת"ת ומשני ש"ה דא"ק ראשיתם ראשית לזה וראשית לזה ופרש"י דשנה עליו הכתוב לעכב כו' ואהכי אם תרם ל"מ. וא"כ גם בשוחד דכתיב בפ' משפטים ובפ' שופטים דשוחד אסור ליקח הרי חשיב שנה עליו הכתוב דגם לאביי יחזיר ול"ד להא דבסמוך דר"ל דריבית קציצה לאביי א"י בדיינים משום דאע"מ. אף שלבד אל פקח מאתו נשך הכתוב בפ' בהר דעובר המלוה. כתיב גם בפ' משפטים לא תשימון עליו נשך דקאי גם על המלוה עי' בב"מ דף ע"ה פ"ב. זה ל"ח שנה לעכב כיון שאינו על פעולה אחת דלא תשימון עובר משעת הפסיקה דריבית ולא תקח הוא בשעת הלקיחה משא"כ בהא דשוחד ענין הקיחה שנה עליו הכתוב ולכך מחזיר גם לאביי כנ"ל

ר"ק יוצאה בדיינים. בנחל יצחק סי' ל"ס בשעבודא דאורייתא סי' ב' האריך בישוב קושיית הקצה"ח סי' ל"ט דפסקי' ביו"ד סי' קס"א בר"ק דמכין אותו שיקיים מ"ע דוחי אחיך ומ"מ אין יורדין לנכסיו משום דליכא שעבור נכסי ולא אמרינן עד שנכפהו בגופו נכפהו בממונו ומ"ש משאר חוב למ"ד של"ד דליכא שעבוד נכסי ומ"מ נחתינן לנכסיו ע"ש. והנ"ל דבב"מ דס"א ע"ב מבואר דבבנו א"צ להחזיר אפי' ר"ק שקיבל אביו וכתבו הפוס' אפי' למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח ואפי' הניח קרקע דמלוה ע"פ גובה מיורשין אפ"ה יכין רשע וילבש צדיק דלברי' לא אזהר ע"ש. ומצינו בסוף ב"ק דאיכא למ"ד ממון מסור חמיר מגופו ואסור לאבדו [ועי' בחושן משפט סי' שפ"ח סי"ג דאיכא דעה דגם שלא לאבד רק ליקח לעצמו אסור] משום דילמא ה"ל זרעא מפליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש. הרי אף דבחייו לא זכו היורשין מ"מ קצת שייכות יש להם מחמת דראוין לירש אחר מותו ויש לנו לחוש לפסידא דידהו שלא להפסידם בידים. וא"כ אין למיחת לנכסיו בריבית כיון דליכא שעבוד נכסי ומשום פסידא דיורשין שייך לחוש לזה גם בחיי המוריש וכהא דגבי ממון מסור ובם לזה י"ל דממונו חמיר מגופו ורק לכוף לגופו שהוא ישלם מצינן. אבל בחוב דגם למ"ד של"ד גובה מלוה ע"פ מיורשין בהניח קרקע עי' בב"ב ריש דף קפ"ו ובתוס' שם ובש"ך סי' ל"ט סס"ק ב'. הרי דבזה לא שייך חשש דהפסד יורשין כבריבית דהא בריבית אף בהניח קרקע לא גבינן מיורשין ובזה גבינן. וא"כ ודאי שייך בזה הסברא עד שנכפהו בגופו נכפהו בממונו. ועוד נ"ל דבמלוה גם היכא דאין גובין מיורשין כגון שלא הניח קרקע וגם היכא דלא שייך משום כיבוד כגון באחי המת וכדומה עי' תומים ריש סי' ק"ז. מ"מ אין לחוש שלא למיחת לנכסיו משום טובת היורשין. והוא ע"פ מ"ש התוס' בכתובות דף נ"ו ע"א בד"ה ה"ז. דמלוה הכתובה בתורה לא חשיב אלא היכא. דלא ידענו חיובו זולת התורה כנזקין וערכין משא"כ מלוה: דמסברא חייב הלוה לשלם ע"ש. וא"כ י"ל דרק בריבית הוא דיש לחוש שלא להפסיד ליורשין דזולת מה שאסרה התורה היה חשיב הון מורישו כיון דמדעתי' יהיב ליה הלוה וכיון דליורש לא חייבה תורה להחזיר רק חיוב עשה דהיה רמי על המלוה גופיה וכהון המלוה דמי עי' פ"ת ביו"ד סי' קס"א סק"ו. ולכך לא נפסיד להיורשין מה שיוכלו לירש הון מורישם. אבל בהלואה ל"ח מפסיד להיורשין מה שע"י זה לא ירשו חיל זרים כיון דמסברא היה צריך הלוה לשלם ול"ח הון מורישו. ובאו"ת סי' ק"ז באורים סק"ד כתב דגם בליכא משום כיבוד הואיל ויורשים מצוה שיסלקו חובות ולא יהיו הם יורשים ומורישם בכלל לוה רשע ע"ש. ולפי"ז פשיטא דדברינו א"ש. דבריבית בדבר שאינו מסויים עכ"פ שם לוה רשע ל"ש פ"ז כנ"ל לכאורה ואכמ"ל

ע"ב בקראי פליגי. והק' בש"מ לאביי למה לי וחי לא יחיה לומר דלא ניתן להשבון תפ"ל דאע"מ י"ל דכל חד אצטריך שלא נדרוש משמעו של שני עכ"ד. ול"נ למ"ש בש"מ בב"מ ריש דס"ב מהריטב"א דלא פריך אלא לריו"ח האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה שזהו מקרא של תורה ומייתי לדרשה אבל בקראי דריו"ח שאינם אלא כעין דרשה ואסמכתא מד"ק לא פרכינן לר"א מאי עביד להו עכ"ד. וא"כ גם לאביי דס"ל ר"ק א"י בדיינים מטעם עביד מהני בלא קראו דריו"ח נמי לא תקשי וחי לא יחיה למה לי. אך במ"ש. בש"מ הכא יתורץ קושייתי בספרי נפש חיה בב"מ דף פ"א כ"ב בד"ה מ"ט דר"א א"ק וחי אחיך עמך. שהוכחתי מערכין דף ל"ג דר"א סובר אעל"מ ותקשו למה לי קרא וחי אחיך עמך להא דר"ק יוצאה בדיינים ע"ש. ולהנזכר בפ"מ הכא ניחא דצריך ליה קרא לזה כדי שלא נדרוש משמעו דריו"ח מהני קראי [וכעין מ"ש הכא בש"מ. תמצא בברכות די"ג ע"א בדרשות דשמע והיה ע"ש]. וצע"ק בדרש דוחי לא יחיה וכן דרש דהתועבת האל כו' דהמה קראי דיחזקאל. וכיון דלהסובר אעל"מ הוא סברא של תורה. תקשי הא ד"ת מד"ק לא ילפינן. זולת דנימא דילפינן מיחזקאל דע"כ גמירי ליה דלריבית שאני מכל התורה וכעין הא דתענית דף י"ז ע"ב. או דה"ל ליחזקאל איזו ליעוד מקרא מה שלא ידענו אותו. אך א"כ בכ"מ נימא הכי. ועי' בתשובת חוות יאיר סי' קצ"ב ואכמ"ל

אהדר ליה. כי היכי דניחי עמך. במח"א הל' ריבית הי' ב' הביא מהריטב"א דריבית ממונו חשוב וקני מאי דשקיל שהרי אין יורשין חייבין להחזיר אלא שצריך להחזיר דמיהן כו' והמח"א כתב דלא קנאם כלל ומחזיר הדבר שלקחו בעיני' זיהוי כגזילה ופטור היורשים הוא מגזרת הכתוב וראיה מהס"ד דלרבא ר"ק יוצא בדיינים מטעם אעל"מ וכיון דל"מ ע"כ לא קנאו כלל להחפץ וה"נ כשהוא מטעם ניתק לעשה דוחי אחיך דאל"כ כי פריך אהא דר"ל דלאביי ר"ק א"י בדיינים מהמבואר דגם לאביו יוצא בדיינים לישני דכוונת אביי על דמיהן וגוף החפץ א"י אע"כ דגם להסובר מטעם נתל"ע כגזל חשיב ולא קנאו כלל ע"ש באורך. ול"נ דראיית הריטב"א מדאין יורשין חייבין להחזיר. נכונה דלא שייך גזרת הכתוב רק במה שאין לנו סברא ע"ז. ולא במה שנסתר הדבר מעצמותו והוו כשני הפכים בנושא אחד. דאם לא היה שום קנין להלוקח הריבית בהריבית. איך יהיה מורישו לבנו מה שאין לו. אלא ע"כ דקנאם לגופייהו ורק חיוב השבת דמיהן רמי עליה וע"ז