מלאכת חושב כא

דגריס דמדכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. נלמד למקדיש בע"מ למזבח דכתיב ברישא דקרא כל אשר מום בו לא תקריבו. דהא מיקדש קדשי. ומלנדר לא ירצה. דג"כ משמע דהא מיקדש קדשי. קאי על מקדיש תמימין לבדה"ב דנלמד מרישא דקרא דנדבה תעשה אותו דמשמע ולא תמימין. וא"כ ב' הלימודים יש לכל אחד מקרא אחר וצ"ע

והרי משכון כו'. בקצה"ח סי' צ"ז סק"ד כתב דמדריבתה תורה בלאו דלא תבוא אל ביתו דא"ע מהני וקונה משכון גבי עני דכתיב השב תשיב ה"ה בעשיר דעלי' כתיב השב תשיב קונה משכון ואע"מ יעו"ש ודבריו כעין מ"ש בדיבור הקודם מהנו"ב דילפינן מקדושי עבירה דאלמנה לכ"ג דמהני לכל קדושי עבירה וכן שחיטה דעבירה מהני כדמהני בשוחט פסח על החמץ וע"ש בחא"ח סי' קל"ו בעבירה דשחוטי חוץ ע"ש. וכן י"ל בעבירה דחבילת משכון דניליף בעשיר שיהני מדגלי קרא בעני דמהני. ובתוס' הקשה בהא דאמר אביי דליהדר סכינא דאשכבתא והא איהו סובר אע"מ ובתוס' בב"מ דף קט"ו בד"ה וחייב כתבו דהשב תשיב לא קאי על כלי אוכל נפש ע"ש. וזה דלא כמש"ש הקצה"ח מהסמ"ע. ולהנזכר היה אפ"ל דניליף בכלי אוכל נפש דיחזיר אף דלא כתיב ביה. מהשבת העבוט דכתיב דיחזיר ואכתי צ"ע בזה

מחזיר את הכר כו'. פרש"י וגבי ממשכן בע"כ קתני לה בב"מ דף קי"ג וכ"כ התוס' הכא. ובב"מ כתבו התוס' דסמיך אמעשים בכל יום דמחזיר אפי' משכנו שלא ברשות ע"ש. והנ"ל דלמ"ש רש"י בב"מ דל"א ע"ב דלא שכיח דחציף אינש ליכנס בבית וליטול מטלטלי שלא ברשות ע"ש. מילתא דלא שכיחא לא חשיב מעשים בכל יום לפרוך מיניה. ואף אי יתרמי עובדא כזו אינו בכלל מעשים בכל יום שיהא כדאי לפרוך מיניה. ובב"ק דף פ"ד ע"ב בהא דמילתא דלא שכיחא לא עבדי' שליחותייהו שנו"נ אי גזילות חשיב לא שכיח ע"ש. ואי גזילות לא חשיב לא שכיח. איך יקרא חטיפת משכון מבית חבירו לא שכיח. אין לדמות העניינים דשם לענין דניבעי סמוכין צריך שלא יהא שכיח כלל. ועכ"פ מעשים בכל יום אינו אף בלא שכיח קצת. ועי' מ"ש בצ"ק

ולאביי אי לאו דא"ר השב תשיב ה"א כו' ואי בעי לא ניהדר קמ"ל. בטור חו"מ סי' שנ"ט ס"ו הביא מהרמב"ם דהחוטף משכון שלא ברשות ב"ד וכ"ש שנכנס לביתו ומשכנו נקרא גזלן ומהראב"ד הביא שאינו נקרא גזלן בכך. ולכאורה להרמב"ם תקשי איך הוי ס"ד לאביי בלא השב תשיב דאי בעי לא ניהדר. הא כיון דנקרא גזלן ממילא שייך ביה והשיב את הגזילה דזהו גם לאביי בגזלן דעלמא. ואדרבה ה"א דצריך להשיב לגמרי ורק מדגלי קרא דא"צ להשיב לגמרי ידעינן דשאני גזלן זה מגזלן גמור ואינו מחזיר לגמרי. ומזה משמע לכאורה כהראב"ד. ודברי הרמב"ם והראב"ד הוא רפ"ג מה' גזילה. וצע"ק מלשון המ"מ פ"ג ממלוה ה' ה' בדעת הרמב"ם דחוטף משכון בחובו אינו לא גנב ולא גזלן כו' ע"ש ובקצה"ח סי' ע"ב סק"ה. ומה שיש לדבר בפרש"י ובל"א עי' בהגהת הגר"א

יפריש מן העמרים כו'. בב"ק דף דצ"ו ע"א אר"פ בגזל דקל וקטלי' ל"ח שינוי משום דמעיקרא דיקלא והשתא דיקלא. ובסוכה דף ל' ע"ב בתוד"ה שינוי הביאו ראיה מהא דר"פ לענין קציצת אסא מהמחובר דאינו שינוי ע"ש ומהך ברייתא לכאורה נמי ראיה לזה דאין הקציצה מהמחובר שינוי דהא להת"ק היכא דנשתנה תו אינו מפריש. וצע"ק בספרי נפש חיה בב"מ דף ס"ה ע"א בד"ה גלימא שכתבתי דנראה מהש"מ דב"ק ד' ע' בעקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גניבותיך. דבקוצץ תאנה בגזל מהאילן נעשה שינוי להתאנה ול"ד לקציצת הדקל דשמו עליו משא"כ בזה ע"ש. וצ"ל הא דנקצרו השבלים י"ל גם כן מעיקרא שבלים והשתא שבלים כבקציצת דקל. ואף אחר הדישה והמירוח אינו שינוי כל שלא נפרד התבואה מהשבלים בעודו מחובר. והכא לא נעשה זה בב"א וצ"ע

ורבא א"ל יש לך עזיבה אחרת כו'. וכתבו התוס' שק דף צ"ד ע"א דהך דרשה אליבא דכ"ע וע"כ צ"ל לאביי תרתי ש"מ ע"ש. והנה בירוש' ספ"ד דפיאה איתא דריו"ח בשם רבי יליף דספק לקט לקט מדכתיב תעזוב הנח לפניהם משלך. ולכאורה משמע דגם אדרשה זו צ"ל תרתי ש"מ. ואולי אפ"ל דלימוד זה אינו מתעזוב יתירא [כדאמר הכא] אלא ממשמעותי' דתעזוב קמא משמע ליה הכי. ואולי משום דתעזוב לבד משמעותי' עזיבה והנחה. משמע נמי ענין עזר וכדכתיב בפרשה משפטים כי תראה חמור שנאך רובץ כו' עזב תעזוב עמו. ומשמע ליה העזר לענין שיהא ספק לקט לקט. ואין אתי הירוש' ומפרשיו ועי"ש בר"ש. ומ"ש בהתורה והמצוה פ' קדשים סי' כ"ב דעזיבה ענין ההפקר וסילוק רשות בעלים וכשנצרף לזה מאמר התורה לגר כו' יהי' נעשו העניים בעליו כזוכה מן ההפקר וממילא כל ספק הוא בחזקתם ע"ש. איני מבין דזהו כשהוא לקט אבל בספק הרי ספק אם הופקרו וה"ל להיות בחזקת הבעלים וצ"ע

והשתא כו' אביי ורבא במאי פליגי. עי' מ"ש התוספות דבבדה האיסור לא אמר רבא דל"מ. וביאר בח"ס חי"ד סי' ו' דהך דל"מ חידוש הוא ולא אמרו רבא אלא משום דיש כמה כתובים מיותרים בכמה מצות דמאי דעביד מהני כו' מדאצטריך כל הני קרא ש"מ בעלמא ל"מ וא"כ אין לך בו אלא חידושו מצות התורה אבל מה שבדה הוא מנלן דל"מ כו' ע"ש. והנה מדאמר בסמוך א"ל התם בסברא פליגי בתמי' כו'. ומשמע דאביי ורבא בסברא פליגי וע"כ אינו ענין לפלוגתא דר"א וריו"ח בר"ק אי יוצאה בדיינים או לא. ולהח"ס הא גם רבא סובר דמסברא ראוי שיהני אלא דמהכרח הכתובים המיותרים מדאצרכי קראי להנך דוכתי שיהני מכלל דבשאר דוכתי ל"מ ואביי מוקי לקראי לשאר לימודים וקאי כפי הסברא דמהני ונמצא דלא פליגי כלל בסברא. אלא ע"כ דלרבא מסברא ל"מ [ועי' בתשובה שבסוף ספר בית מאיר סי' ד' או מטעם קנס או שראוי שלא יהני מעשה המתועב]. וצריך לומר לדברי התוס' דאיסור לאו בבדה קיל לזה מלאו. הבא מכ"ע דל"מ כדהוכיחו מהא דתורם מהרעה על היפה אף דלוקין גם על לאו שבדה ולא על איסור תורה דלאו הבא מכ"ע. וכמו לענין איסור דיומא דקגרים דלא אמרינן ביה א"ר ל"מ עי' סמ"ע וש"ך בחו"מ סי' ר"ח. אף דעונשין עליו מלקות ושאר עונשין ופשוט דאין לדמות הענינים. וחוץ: לעניננו יש לעורר בהא דמכות דף י"ג ע"ב דלאו הנתל"ע ולאו שא"ב מעשה דאין לוקין הוא משום דבעינן דומיא דלאו דחסימה שהוא כתוב אצל פרשת מלקות כדפרש"י. ואמאי לא אמרינן נמי באיסור לאו שבדה כמו בנשבע שלא יאכל ואכל דלא ילקה משום דאינו דומיא דלאו דחסימה שהוא איסור תורה. וכן לא ילקה בלאו שאינו שוה בכל משום דאינו דומיא דחסימה: שהוא לאו השב"כ. ובשאגת אריה על מסכת מכות שם הביא בשם אביו דהא דלר' ישמעאל לוקין בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אף שאינו דומיא דלאו דחסימה הוא משום דלא ילפינן מחסימה אלא לגבי לאוי דקילי מחסימה ולא ללאוי החמורים ע"ש. וזה לא שייך בלאו דאיסור שבדה וכן לאו שאשב"כ דבאמת קילי מלאו דחסימה. והנה ללאו שאשב"כ דילקה עליו אף דל"ד ללאו דחסימה. יש ללמוד מקרא. דבריש מכילתין מצריך לימוד מקרא דאשה לקיא על תמורה דסד"א כיון דעונש שאשב"כ הוא דאין צבור ושותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל ובשאגת אריה ריש סימן פ"ב כתב דמזה משמע דאין צבור ושותפין מוזהרין על