מלאכת חושב כ

כתיב סתם מן הדם ואין להוכיח מזה לעלמא די"ל דהוי גזרת הכתוב שיזה ז' פעמים משניהם יחד ועיקר הראיה מהא דמערבין לקרנות הוא מדאמר קרא מדם הפר ומדם השעיר ולא אבד כל אחד שמו [ועי' ביומא דף נ"ח ע"א בתוד"ה סבר ר' יונתן] ע"ש. וא"כ גם הכא אי מאיזו קרא ידענו דמנסכין גם ביחד. אין להוכיח מזה להא דלא ליבטל עולין בעלמא וכן הא דלהכשיר מזוג למזבח די"ל דגזה"כ הוא רק הכא דליהני ולא בשאר מקום וכהא דלא ילפינן מהזהות דטיהרו של מזבח כנ"ל. עוד נ"ל בקו' הגרי"פ דהתוס' במנחות שם הק' בהא דמכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז. תפ"ל משום דאין מצות מבטלות זא"ז כבפסחים דף קט"ו דהלל היה כורך פסח מצה ומרור כו' ע"ש. ולכאורה י"ל דזה יליף מהא דעולין אין מבטלין זא"ז. ועי' בח"ס חי"ד סי' צ"ו דהביא מ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב דר"י אזיל בתר עצם הדבר ולרבנן דוקא שיווי עולין גורם שלא יבטל אפי' באינו מינו ובסברת רבנן פליגי אמוראי בזבחים דף ע"ח ר"ל סובר דוקא עולין ושאר דברים בטלים אפי' שוים ולא קיי"ל כוותיה אלא בין איסורים בין מצות אין מבטלין זא"ז משום דה"ל מין במינו אפי' לא שוו בעצמם כגון פסח מצה ומרור ע"ש. וי"ל דמעולין הוא דגמר למצות ואיסורין שלא יבטלו זא"ז ולא נחוש לקושיית הש"ס דניבעי דוקא מב"מ בהדי עולין כהא דדם הפר והשעיר דידוע דקושיא אינו כתיובתא. ועכ"פ שפיר הקשה הש"ס דניבעי תרתי. והוא דאף אי בעולין לא מ"ל מין בשאינו מינו עכ"פ לא ניליף מזה למצות דמ"ל בהו מין בשאינו מינו כהא דפסח מצה ומרור כנ"ל בישוב קו' הגרי"פ ואכמ"ל

וס"ל כר' יונתן. ביומא ריש דף נ"ח הקשה התוס' דהא גם אליבי' משמע נמי גם שניהם כאחד ותי' דילמד סתום ממפורש בלפני ולפנים ובהיכל ע"ש. והנ"ל דגם אליבי' שייך הסברא שכתבנו בריש דיבור הקודם מהתוס' ישנים לר' יאשי' מדלא כתיב מדם הפר והשעיר אלא ומדם השעיר ש"מ דחלקינהו קרא. ועי' בדרוש וחדוש מערכה י"א

ש"ה דא"ק מכל מעשרותיכם. והנראה דמהכא סתירה למ"ש לעיל בד"ה והרי תמורה. דכשצריך קרא לאשמעינן איזו חידוש אין לחושבו לניתק לעשה. דהרי הכא בין לרבא דאשמעי' דבזה יהני נגד הסברא בין לאביי דאשמעי' דבהקדימו בכרי מפריש ת"ג. ולדברינו לא ה"ל לחשוב לניתוק לעשה. והרי לעיל ד' ד' ע"ב מחשיב ר' אבין לנתל"ע. וע"כ צריך לחלק זה מנידון דתשביתו שהבאתי משעה"מ ואכמ"ל

ש"ה דא"ק לא יחלל כו'. בצ"ק נתקשה בהוכחת התוספות דממזרות ותפיסת קידושין לא תליא זה בזה מדר' יהושע דמאי ראיה מר"י לר"ש התימני ולרע"ק דלדידהו ודאי תלי זה בזה וכמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ט ע"ב ד"ה חילולים ע"ש. ול"נ דמעולם לא כיוונו התוס' הכא להוכיח זה לכ"ע. אלא כלפי מאי דשם בכתובות אסקו בלשון קושיא דלר"י אליבא דרבא לא יתפסו קידושין באלמנה לכ"ג. ומשמע דלא מסתבר להתוס' לומר הכי. לזה כתבו הכא דניחא גם לר"י וכמ"ש דאם א"ע יתור הלמ"ד שניה לממזרות תנהו ענין לתפיסת קידושין כנ"ל. ובחוסן ישועות ביבמות דף צ"ב ע"ב בהא דמספ"ל לשמואל במקדש יבמה לשוק אי לא תהיה ללאו אתי דפי' התוס' ס"פ החולץ לאשמעי' דלקי אקידושין ולכך צריכה גט. ותקשי לרבא דא"ע ל"מ א"כ כיון דלקי אקידושין אק"ת בה ע"ש. והנ"ל די"ל כיון דגלי קרא באלמנה לכ"ג דתפסי קידושין ניליף מינה גם ליבמה לשוק וכעין זה כתבו בחי' הרשב"א בקידושין דס"ז ע"ב בד"ה אימא אידי ואידי לבן יעו"ש

ולאביי כו'. עי' בהגהות הגר"א. ובמ"ש המהרש"א ביבמות סוף דף ט"ו דלימוד דרש"י שם דהיא מתחללת מן בעמיו דעמיו היינו אשתו. דלא מצינו זה כשום מקום ע"ש ובחוסן ישועות שם. ולי יותר קשה דבספרא דריש ולא יחלל זרעו בעמיו להביא בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהונה ופי' בהתורה והמצוה דמלת בעמיו מציין רק הזכרים: שהם העם ולא הנקבות ולכך בת חלל פסולה ובת חללה שניסת לישראל כשרה ע"ש. וזה היפך פרש"י בעמיו על אשתו. וע"ש בת"כ על לא יטמא בעל בעמיו. ובלשון רש"י שהיא עצמה מתחללת ונעשית זונה כו'. עי' ברמב"ם ריש פי"ח מאיסורי ביאה ובראב"ד ומ"מ שם ואכמ"ל

ולנדר לא ירצה ריצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי בזבחים דף קי"ד ע"ב בתוד"ה היתר. הק' מחוסר זמן דאסור להקדישו דרחמנא אמר מיום השמיני אין קודם לכן לא. א"כ לרבא לא יקדש קדושת הגוף מחום כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ ע"ש. והנלענ"ד כיון דהא דקודם לכן לא. נשמע מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. ה"ל כמאן דכתיב בהדיא דקודם לכן לא ירצה דהלאו הנשמע מכלל הן. צ"ל בסגנון ההן וא"כ גם בזה יש לדייק ריצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי כמו דדייקינן הכי במקדיש בע"מ למזבח מולנדר לא ירצה. ובת"כ פ' אמור דריש מדסמיך ירצה לאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד מלמד שהשוחט או"ב במוקדשים ה"ז בלא ירצה וא"כ כמו דמניעה הסמוכה לירצה ה"ל ככתיב ביה לא ירצה. כן הלאו הנשמע מכלל הן ה"ל כמאן דכתיב על תוך ז' דהוא בלא ירצה. וגם י"ל דהאיסור שלא להקדיש לכתחילה מחוסר זמן יש ללמוד מדכתיב בפ' משפטים ביום השמיני תתנו לי. דמשמע דקודם לא תתן היינו לא תקדיש. ומ"מ נלמד מן מיום השמיני והלאה ירצה דכתיב בפ' אמור דמקדישו קודם זמנו אינו אלא בלא ירצה ומיקדש קדשי. ועי' בפרש"י בפ' משפטים בפסוק זה ודוק. והנה במקח הנעשה בשבת כתבו הסמ"ע וש"ך בחו"מ סי' ר"ח דכיון דאין המעשה מצד עצמו אסור דבחול אפשר לעשותו בהיתר מהני. וכתב בתפארת ישראל פ"ג דתרומות מ"ו דהא דצריך קרא שיהני במקדים תרומה לביכורים ותפ"ל דדמי לשוחט בשבת דשחיטתו כשרה משום דאיסורא רק מצד הזמן וה"נ הי' אפשר להיות בהיתר אלו הקדים ביכורים וכתב כיון דאין איסורו מצד הזמן עצמו רק מדהקדימו הוי כאיסור המעשה מצד עצמו ע"ש. ובהא דמח"ז יש לצדד אי דמי לאיסור דשבת דחשיב אין האיסור מצד עצמו. וכשנימא כן יתורץ קושיית התוס' דזבחים בפשיטות ואכמ"ל

דף ו' ע"א ממקום שנתרבו בע"מ לגבי מזבח נתרבו תמימין לבדה"ב. פרש"י ואיתקיש תמימין לבדה"ב לבע"מ למזבח דהא מחד קרא נפקי לאיסורא דלא מקדיש כו' וצע"ק דהא אסור להקדיש בע"מ למזבח מפקינן מכל אשר מום בו לא תקריבו דהיינו לא תקדישו דהוא בויקרא כ"ב פסוק כ'. ואיסור להקדיש תמימין לבדה"ב דנפיק מן ושור או שה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו דמשמע ולא תמימין לבדה"ב הוא קרא אחר שם פסוק כ"ב. הן אמת לכאורה כמו דדרשינן נדבה תעשה אותו [דהיינו לבדה"ב] דאותו ממעט תמימין לבדה"ב כן יש לדייק תיבת נדבה דהיינו לבדה"ב תעשה אותו דוקא ולא לגבי מזבח. ויהא ב' הדברים לאיסור מחד קרא. ובל תקריבו לאיסור הקדש בע"מ למזבח תיתי ללאו מפורש ביה זולת לאמר דהוא לאו לר"י גם למקדיש תמימין לבדה"ב עי' לקמן דף ז' ע"ב. ולכאורה גם אי לא הוי גלי קרא רק כחד דהקדש דאיסור מהני. היה אפשר ללמוד לאידך וכעין שכתב בנוב"ת חאה"ע סי' קכ"ט דמצינו דגלי קרא בקדושי עבירה, דאלמנה לכ"ג דמהני ה"ה לכל קדושי עבירה וכעין זה בנוב"ת חא"ח סי' קל"ו דמדגלי בשחיטת פסח על החמץ דמהני ה"ה בכל שחיטה באיסור ע"ש. וכזה היה אפ"ל מדגלי בחד מקום דמהני הקדש דאיסור ה"ה כל הקדש דאיסור אלא דקושטא נקיט דתרווייהו נלמד מהך קרא. והנה מרש"י לעיל נראה