מלאכת חושב יט

דניליף בכור ממעשר בגז"ש דהעברה העברה כדאמרינן גז"ש זו בבכורות דף ל"ב ובמעילה די"ג ללמוד מעשר מבכור וכתב דמזה ראי' למ"ש הכריתות דיש דס"ל דיש גז"ש למחצה ונלאו המחברים למצוא המ"ד ומחמת הקושיא הנזכרת י"ל דאביי הוא המ"ד ע"ש. ולפ"ז יתורץ קושיית התוס' דרבא דמצריך הוא למעוטי בכור הוא משום דסובר אין גז"ש למחצה אבל לאביי דסובר יש גז"ש למחצה ל"צ הוא להא דבכור נמכר. דבלא"ה לא הוי ילפינן בכור ממעשר לאסור למכור כמו דלא ילפינן בכור ממעשר להתיר ספק בכור בגיזה ועבודה. אך זהו רחוק מהאמת. ומהכא נדחה גם מ"ש בספרי נפש חי' בב"מ ד' ו' ע"ב בד"ה קפץ בקושיא הנזכרת למ"ש ביד מלאכי סי' ל' דהא דאין גז"ש למחצה היינו שכל פרטי המלמד ילפינן הלמד ולא שזה ילמוד מזה וזה מזה. ולכך אף דיליף מעשר מבכור אין הכרח דניליף גם בכור ממעשר ע"ש. והרי מהכא סתירה דהא משמע דלולא הוא הממעט בכור ה"א דבכור אינו נמכר כבמעשר. ע"ש. וא"כ לאיסור ספק בכור בגיזה ועבודה דאין לימוד ע"ז תקשי דנלמוד להיתר ממעשר. ועי' בב"ק דף ע"ח ע"א אי לבכור העברה העברה יליף ממעשר. ועי' מ"ש בהגהות הגר"א ברש"י בד"ה אבל נמכר הוא ודו"ק. ועי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק די"ב ע"ב בד"ה בכור

והרי תמורה כו'. כבר כתבתי בריש מכילתין בד"ה לא בקו' הש"מ הכא על המקשה וכי לא ידע הפסוק דוהי' הוא ותמורתו יהיה קדש ע"ש. וכעת נ"ל ע"ד החידוד דהמהרש"א ריש חולין כתב בהא דאינו סופג שמונים בשביל התרי לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר. הוא משום דהעשה דוהי' הוא ותמורתו יהיה קודש מנתק חד לאו ולא נשאר רק חד לאו ולכך סופג מ' [ועי' מ"ש בספרי נפש חי' בב"מ סוף ד' י' בד"ה דאמר. דבממיר בשל עצמו איכא ב' הלאוין יחד] יעו"ש. ולכאורה אפ"ל דהא דלעיל ד' ד' דחשיב תמורה נתל"ע אביי אמרה. ולשיטתי' אזיל דסובר אי עביד מהני ול"צ לאשמעינן דהתמורה קדשה [זולת מה דהקודש לא יצא לחולין] ולא אתי רק לנתוקי להלאו. אבל כשנימא דהסברא בכ"מ דאי עביד ל"מ ורק הכא גלי קרא שיהני תו אין לחושבו לנתל"ע רק דנימא דקרא דינא קמ"ל שהכא יהני אף שהוא נגד הסברא. ומעין קצת דמיון לזה מ"ש בשעה"מ פ"א מחמץ ה"ג והובא בפתח הבית סי' ז' בשיטת הרמב"ם דבל יראה אינו לאו הנתל"ע משום דלא בא תשביתו לנתק הלאו שכבר עבר רק לתקן על להבא ע"ש באורך. וה"נ י"ל דלא בא והי' תמורתו קודש לתקן הלאו שכבר עבר אלא לאשמעינן החידוש שבזה יהני מעשיו אף שהוא נגד הסברא. וידוקדק לפי"ז לשון המקשה דמסיק סוף לשון המשנה וסופג את המ'. דלקושייתו הי' סגי בהביאו לשון המשנה אלא שאם המיר מומר. אלא כוונתו מדנקיט סופג מ' ולא פ' וע"כ כמ"ש המהרש"א משום דחד לאו מינתק מן העשה ומדחשיב זה לעשה ע"כ אי עביד מהני דאי ל"מ אלא דהכא גלי קרא היפך הסברא שיהני הרי ליכא עשה כלל וה"ל ללקות פ'. רק הגמרא משני אליבא דרבא דבאמת ל"מ ורק הכא גלי קרא נגד הסברא. והא דלא לקי פ' באמת נימא כמ"ש התוספות דהתרי לאוי חד בשלו וחד בשל חבירו ובאמת ל"ח ניתק לעשה כלל, ויתורץ לפי"ז קושיית לח"מ פ"א מתמורה כיון דבכל חד איתא להעשה אמאי לקי כלל ע"ש. ולמ"ש דבאמת לרבא אינו נתל"ע כלל ניחא שפיר. אלא דק"ק בהא דאמר ולאביי אי לאו דא"ר והי' הוא ותמורתו ה"א תצא זו ותכנס זו קמ"ל תפ"ל בלא"ה, אף דידענא דמהני מעשיו אבל עשה לא הי' חשיב אי לא נכתב זה בקרא [דל"ש עשה במה שלא נכתב] והי' לוקה פ' לדברי המהרש"א הנזכר. אך אפ"ל דבלא"ה משני שפיר. אך אין דברינו מחוורים. ועי' מ"ש בסמוך בד"ה ש"ה דא"ק מכל מעשרותיכם

יש להן פדיון כו' פי' מ"ש בפי' ר"ג אם קדם מומן את הקדישן. והנ"ל בכוונתו דאף דגם בקדם הקדישן למומן יש להן פדיון ונתפס הדמים בקדושה והקדשים יוצאין לחולין להיתר אכילה זולת בגיזה ועבודה אסורין עי' בכורות דף י"ד ודף ט"ו. לא משמע ליה דאיירי בכה"ג ומשום דמשמע דחומרא דבכור ומעשר נקיט וכהא דלענין שחיטה ומכירה באיטליז דהחמירו בהו מבשאר קדשים. וזה שייך בקדם מומן להקדישן דשאר קדשים יש להן פדיון להתירן גם בהגיזה ועבודה משא"כ בכור ומעשר [ושייך קדם מומן גם בבכור בעשה בו מום קודם שיצא לאויר העולם] ל"מ פדיונם להתירן בגיזה ועבודה. אבל בקדם הקדישן הא אדרבה אינהו קילי דשאר קדשים צריך פדיון להיתר אכילה ואינהו שרו בלא פדיון באכילה. ולגיזה ועבודה גם בשאר קדשים ל"מ הפדיון בקדם הקדישן למומן כנ"ל

והלא דם הפר מרובה משל שעיר כו'. לכאורה הכוונה דאי היה בטל לא ה"ל להקרא דם השעיר כלל. וצע"ק ממ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף ק"ג בהא דונתץ את הבית בשעת נתיצה קרוי בית. דאינו ממשמעותי' די"ל הבית שהיתה וכדכתיב ואחר ישתה הנזיר יין דמתפרש שהיה נזיר אלא מיתורא דריש דהל"ל ונתץ אותה דהא בבית קעסיק ע"ש. וא"כ תקשי הכא דהא ע"כ צריך לכתוב שיקח מדם הפר ומדם השעיר ונפרש השעיר שמכבר. אך בתו"י ביומא דף נ"ז ע"ב בד"ה אפי'. כתב דר' יאשי' דס"ל אין מערבין אף דאליבי' גם בלא יחדיו כמאן דכתיב יחדיו דמי ש"ה דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ולא כתיב והשעיר ש"מ דחלקינהו קרא ע"ש. וא"כ ואף אנו נאמר למ"ד דמערבין דמוכיח דעולין אין מבטלין זא"ז הוא נמי מדיוק זה דאי על שם העבר קאי הל"ל והשעיר ומדכתיב ומדם השעיר לאורויי דגם אחר, התערובות קרוי דם השעיר. והנה במנחות דף כ"ב יליף ר"י) מזה דמין במינו לא בטל ולרבנן משום דעולין אין מבטלין ולתרווייהו מסיק בגמרא בקושיא כיון דבהא דדם הפר והשעיר, המה מין במינו ועולין ניבעי תרתי לענין שלא יבטל. והגאון ר"י פיק בספרו קשות מיושב הק' כיצד מצינו עולין שכשרים, למזבח בלתי שיהא מין במינו ע"ש. והנ"ל למ"ש הרמב"ם פ"י, מתמידין ומוספין ה' ו' ז' כל ז' ימי החג מנסכין את המים כו', ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא וכן הוא מפרש המשנה פ' לולב וערבה. והנה בסוכה סוף דף מ"ט אמר זעירי קסבר מתני' אין שיעור למים וכדפרש"י שאפי' יותר מג' לוגין ראוין לנסך דלא פירשה בהן תורה שיעורא. ובמעילה דף י"ג ע"ב דסבר ריו"ח נתנן בצלוחית מועלין בכולן וכ"פ הרמב"ם פ"ב ממעילה ה' ט'. משמע נמי לכאורה דסובר דמים אין להם שיעור למעלה [ועי' בקרן אורה שם ובזבחים דף ק"י ע"ב ואכמ"ל]. וא"כ שפיר מ"ל במנסך בעירוב המים יותר מג' לוגין עם היין ג' לוגין שאינו בטל משום דעולין אין מבטלין זא"ז. והנה בקרן אורה בזבחים דף ע"ח ע"ב בד"ה ואיידי. הק' על פי' הרמב"ם דא"כ נעשה היין מזוג ויין מזוג פסול למזבח ועוד דהש"ס בעי לאוקמי התם הא דעירה של מים כו' כר"י דאמר בלוג היה מנסך וא"כ תקשי ליבטל המים בתוך היין דהוי רובא ג' לוגין ור"י הא לא אזיל בתר עולין אלא בתר מין במינו כו' והא אין לומר דניסוך המים והיין דחג התורה אמרה דמותר לנסך כאחד מאיזו קרא דא"כ נילף מינה בעלמא דליכא ביטול בכפרת המזבח כי היכי דילפינן מדם הפר ושעיר לעלמא כו' ע"ש.: והנה כשנימא כדבריו דהתורה אמרה דמותר לנסכן כאחד. מובן דסרו כל קושיותיו דעל גזרת הכתוב לק"מ. רק דתקשי ניליף מינה לעלמא כדילפינן מהא דדם הפר ודם השעיר. וזה יתורץ ע"פ מ"ש ביפה עינים במנחות שם שהביא דהכל מודים דמערבין. לטיהרו של מזבח וכתב דהא דלא ילפינן מזה דעולין אין מבטלין זא"ז הוא משום דשם לא כתיב מדם הפר ומדם השעיר אלא