מלאכת חושב יח

בסמוך אבל תירוש ודגן כו' כי תרים מהאי אהאי לא לקי כו'. כבר נדפס בגמ' מהצד דתיבת לקי צריך תיקון דהא ל"ש מלקות בלאו הבא מכ"ע ועי' ביד מלאכי סי' תקי"ד מה שהשיג על על מג"א באורך. ואי נגרוס תיבת לקי ע"כ הכוונה על מכות מרדות וא"ב מלקות של תורה ושפיר המ"ל דמוקף הוא דאורייתא ומ"מ חשיב קילא לגבי טבל וצ"ע

ואי לא עביד חוטא לא מיקרי. פרש"י דליכא אלא איסורא בעלמא. והנ"ל בכוונתו איסורא בעלמא דהוי אמינא. היינו ג"כ איסור תורה כעין איסור דחצי שיעור דאסור מה"ת. וגלי קרא דחמיר יותר דהוי לאו הבא מכ"ע. ואף דאין נפ"מ לעונש ב"ד דגם על לאו הבא מכ"ע לא לקי. מ"מ יש נפ"מ לענין חומר דעונש שמים ועי' ביד מלאכי סי' שמ"ז לענין לע"ע בשני לאוין דאמרינן כן גם בלאוין שאין לוקין עליהן ע"ש וגם נ"ל דמ"ל נפ"מ גם לענין השייך לב"ד. בנשבע שלא יתרום מהרע על היפה ועבר ותרם. וכעין שכתבו התוספות בשבועות דכ"ז ע"ב בד"ה דמוקי. בנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבלה אף אי ח"ש אסור מה"ת חלה שבועה אף דאין איסור לאו חל על איסור עשה ע"ש. וה"נ אי לא הי' רק איסור תורה בעלמא הי' חל השבועה. וקמ"ל קרא דחוטא מיקרי ומשום דחשיב לאו הבא מכ"ע. וממילא לא חלה השבועה ועמ"ש בספרי תורת הקנאות בריש סוטה. וכזה היה אפ"ל בחקירת הצל"ח ריש ביצה למצוא נפ"מ מפלוגתא דשאור בכזית וחמץ בככותבת אי גם בבל יראה ח"ש אסור מה"ת ואי ליכא מלקות בב"י ע"ש [ובספרי כובע ישועה בב"ק דף מ"א ע"א בד"ה נכתוב]. די"ל כמו שכתבנו והוי נפ"מ טובא ואכמ"ל

כל חלב יצהר ליתן חלב לזה כו'. כבר תמה התוי"ט ספ"ב דתרומות עי' מ"ש הרמב"ם רפ"ה דתרומות הטעם שנאמר כדגן מן הגורן ע"ש. והנה ביד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' ד' הביא שלפעמים דרך הרמב"ם להביא פסוק שלא נזכר בגמרא כלל יעו"ש וא"י אי שייך לומר כן בזה. דאף אי שייך לומר הכי היכא דאין סתירה להגמרא מדרש האחר זולת מה דלא נקטו הש"ס דאפ"ל מאיזו טעם לא נקטו דרש זה אף דס"ל ג"כ דיש למילף מזה. אבל בזה הא מוכח דהגמרא לא סבר לימוד זה דכדגן מן הגורן. דאל"כ הרי מכל חלב יצהר כבר שינה הכתוב לעכב ולא קשה לאביי וא"כ מסוגיא דהכא ודבכורות שהובא בתוס' מוכח דאין ללמוד זה מן כדגן מן הגורן וצ"ע

והרי חרמים דא"ר לא ימכר ולא יגאל כו'. עי' מ"ש בסוף ד' ד' בד"ה רבא מהנו"ב דבחרמי כהנים דגם אי לא אזהר לא ימכר לא הי' מהני מכירתו דמכר דבר שאינו שלו רק דשל כהן לא לקי כה"ג גם לרבא והקשיתי מהא דחרמים עי' מ"ש בתשובת הרא"מ דאין לפרש לא תקח דאחות אשה אזהרה מלקדשה דלמה יזהיר ע"ז כיון דאק"ת בה. ומאזהרה דח"כ תקשי לדידיה ע"ש. וכעת אדבר מה שיש לדון בלשון הנו"ב. דכיון דחרמים כ"ז שהן בבית בעלים ה"ה כהקדש לכל דבריהן כדתניא בערכין ריש דכ"ט מדכתיב כל חרם בישראל ק"ק הוא לה'. ממילא אינו של כהן קודם שנתנו לו הבעלים. ובהקדש בדק הבית היה אפ"ל לכאורה דכמו דמהני מכירת הגזבר אחר שבא לידו. ויוצא ההקדש לחולין ונתפס הדמים בקדושה. כן לא גריעי הבעלים שהקדישו קודם שבא ליד גזבר. מהגזבר. והוא למ"ש הט"א באבני שוהם במגילה דכ"ג בחילוק התוס' דרק הבעלים שחיללו הקדש שוה מנה על ש"פ מחולל ולא אחר דהוא משום דע"י הבעלים חלה הקדושה וגם משום דהבעלים בידם לישאל אהקדשן אכתי לא יצא מרשותן וכדידהו דמי ע"ש. ומה"ט היה אפ"ל דהמקדיש כ"ז שהקדישו בידו לא גרע מגזבר וא"כ חרמי כהונה דהוא כהקדש לכ"ד כראה דגם מצי לישאל עליו והי' ראוי שיהני גם מכירתו לולא גזרת הכתוב. אך ברש"י בבכורות דף ל"ב ע"ב מבואר דבעלים א"י למכור. ועכ"ז לשון הנו"ב דמכר של כהן צע"ק. גם מש"ש דבמוכר ח"כ בלא"ה לא לקי כיון שהוא של כהן וחייב הוא להחזירו ואפי' כבר אכלו לוקח חייב בתשלומין ולאו שניתן לתשלומין א"ב מלקות כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות גגיבה כו'. ע"ש. הנה בחולין דק"ל דאר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. אמר בגמרא משום דכתיב זה ואיב"א משום דה"ל ממון שא"ל תובעין. ולטעם האחרון י"ל דשאני ח"כ דניתן לכהן שבאותו משמר כמבואר ברמב"ם פ"ו מערכין וחרמים ה' ה'. וא"כ מ"ל תובעין כשיתנו אנשי משמר הרשאה לאחד ממשמרתן. גם חשיב ניתן לתשלומין משום חיוב לצאת ידי שמים שעליו [עי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק דף צ"ד ע"א בד"ה אף. אבל להטעם מדכתיב זה. דקאי אכל דכתיב בפ' קרח י"ח תרומה וביכורים וחרם. ולה"ט אף לצי"ש פטור כמש"ש התוספות בחולין בד"ה ואב"א. לפי"ז הי' שייך בזה מלקות. אך ברמב"ם פסק כלישנא בתרא ועי' בב"י ביו"ד סימן ס"א. אך צ"ע על הנו"ב דלא שייך הא דניתן לתשלומין אלא כשהאיסור מצד הפסד וגזל הכהן. אך באמת איסור דלאו ימכר הוא גם אם בדעתו ליתן דמיו לכהן דקפיד קרא שיתן לכהן גוף הדבר שהחרים ולזה אין תקנה כשאכלו הלוקח. וזולת זה גם בלא נאכל דמחזיר גוף החרם לכהן אינו בגדר ניתן לתשלומין דפוטרו ממלקות גם לרבא דחשיב כניתק לעשה. משא"כ כשהוא מטעם עביד לא מהני. וכמו דל"מ פדיונו מלאו דלא יגאל: שכתבו התוס' לקמן דף ו' סוף ע"א מרבינו ברוך דלרבא ראוי שילקה אף דלא אהני מעשיו משום דעבר אמימרא דרחמנא. כן י"ל במכרו אף דל"מ מכירתו

ש"ה דא"ר ק"ק הוא בהווייתו יהא. שאינו יוצא לחולין ע"י פדיון כדפרש"י. ולכאורה קשה דבקידושין דף נ"ח איתא יובל היא קדש תהיה לכם מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין ת"ל תהי' בהווייתה תהא לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית כו' ע"ש. וא"כ ה"נ נדרוש כל חרם קדש קדשים שיתפוס דמיו כקדש [היינו כ"ז שהם בבית בעלים] והוא דמשמע בהווייתו יהא אתי לזה שלא יצא החרם לחולין ויהא החרם והנתפס בי' בו קדוש כמו בשביעית. ומדלא אמרינן הכי ע"כ הוא משום דנעשה האיסור ואי עביד ל"מ. ולמ"ש התוס' בבכורות דף ל"ה ע"א בד"ה רבא. דקדש קדשים הוא משמע ליה קדושה הגוף פד בואו ליד כהן ע"ש. י"ל דשאני בהא דשביעית דכתיב קודש לחוד דמשמע קדושת דמים כשל בדק הבית דבר תפיסת דמים הוא. אבל קודש קדשים הוא דמשמע דדמי לקדושת הגוף לאו בר פדיון הוא כלל לתפוס דמיו. ובפסחים דפ"ט במוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ומעות כל שהן יפלו לנדבה דפרכי' מאחר דלעול"כ מעות אמאי יפלו לנדבה אמר רבא קנסא ע"ש. ומשמע דבקדה"ג ל"ש תפיסת דמים מן התורה ועי' מ"ש בספרי כובע ישועה בב"ק סוף דע"ז. ודע דבת"כ בהך קרא איתא דלת"ק דסובר סתם חרמים לכהן דריש הוא להיכא שפירש לה' דהוא לה'. וריב"ב דסובר סתם חרמים לבדה"ב דריש הוא לאם פירש לכהן דהוא לכהן ע"ש. והנ"ל דלא תקשי אדהכא דדרשינן הוא לדרשות אחריתא. די"ל תרתי ש"מ אף דמהתוספות בסמוך ע"ב דהקשו לאביי דמוקי היא בהווייתו מהא למעוטי בכור מנלי' ומשמע דלא נ"ל לומר תרתי ש"מ. אך אין כל הדרשות שוות ועי' בבכורות דף ל"ב: ע"א בתוד"ה הוא ולא בכור

ע"ב ולרבא האי הוא למעוטי בכור כו': והקשה התוס' לאביי מנלי' זה. ולכאורה היה אפ"ל ע"פ מ"ש בנוב"ת חי"ד סימן קצ"ה שהק' לאביי בב"מ ד' ו' דאמר עשירי ודאי ולא עשירי ספק תשתרי ספק בכור בגיזה ועבודה