מלאכת חושב יא

ינקה להיכא דלא הלקוהו כגון שלא בהתראה וכדומה דיהא נידון בדין שמים ביסורין בלא קצבה ולא כעל שאר ל"ת דאין עונשו כ"כ. שוב ראיתי בסמוך בהא דפריך ואימא למוציא ש"ש לבטלה אבל מקלל חבירו בשם דעביד תרתי דמפיק ש"ש לבטלה ומצער לחברי' לא תסגי לי' במלקות. שכתב בש"מ בהשמטות דר"ל כיון דלא קרינא בי' ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה ה"ה כאחיך דהא לא מיפטר במלקות לא לקי כו' ע"ש לפי זה בפשוט י"ל דמש"ה מצריך ר"י בנשבע הלימוד דלקי אף דלדידי' לקי בכל לשאב"מ. וכן במקלל חבירו בשם צריך לימוד מיוחד דילקה גם לר"י כדי דלא נימא משום דעביד תרתי לא תסגי לי' במלקות וממילא לא ילקה. וניחא נמי בהא דנקיט ריה"ג מקלל חבירו. דהרי בשבועות דל"ה תנן גם במקלל עצמו וכדאמרי' שם דל"ו מדכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאוד כו' וכ"פ הרמב"ם פכ"ה מסנהדרין ובח"מ סימן כ"ז דלקי גם במקלל עצמו ואין סברא דיפלוג ריה"ג ע"ז ולהמבואר י"ל דלרבותא נקט חבירו דלא נימא דמשום דעביד תרתי לא תסגי לי' במלקות וממילא לא ילקה. אבל מקלל עצמו דליכא משום מצער נפשי' כמבואר שם דל"ו בתוד"ה ושמור. דאיכא למ"ד בב"ק דצ"א דאדם רשאי לחבול בעצמו רק בזה הוא דלקי. קמ"ל דגם במקלל חבירו נמי לקי. אך צ"ע דא"כ בהא דמשני דבשלמא אי אמרת במקלל חבירו אזהרתי' מלא תקלל חרש אא"א מוציא ש"ש לבטלה ליכא אזהרת לאו דאת ה' אלהיך תירא אזהרת עשה היא. ואי רשאי לחבול בעצמו וליכא איסור דלצער עצמו. לוקמי לקרא דוהפלא דלקי אמקלל עצמו דליכא תרתי איסורי ובזה הא איכא אזהרת לאו הא דרק השמר לך ושמור נפשך מאוד דקאי על קללה לעצמו כדאיתא בשבועות דל"ו והשמר הוא לאו. ולמ"ד בב"ק שם דגם לצער עצמו אסור. ניחא דלא עדיף לאוקמי במקלל עצמו ממקלל אחרים. וצ"ל דריה"ג דלא נקיט רק מקלל חבירו. הוא משום דזה שכיח יותר מן מקלל עצמו אף דגם בו חייב ולא חש ש להאריך בזה

ע"ב משום דה"ל ה"ס כו'. עי' בלשון רש"י ואפי' כי עבר כ היום יכול לומר שוכח הייתי ולא נזכרתי לא בשבועה ולא בהתראה ואינו לוקה. ועי' במכות דף ט"ז ע"א בהא דנותר ומבואר שם דלריו"ח ה"ס כזה לקי. וצריך להבין איך אפשר לחלוק ע"ז דילקי אם אפשר דבאמת שכח ואינו מזיד כלל והנה בירוש' ס"פ י"א דיבמות בשני יו"ט של גליות דאחר ריו"ח מקבלין התרייה על הספק ואמר בירוש' תמן אפשר לעמוד עליו וכדפי' בפ"מ דאפשר לעמוד על הספק אחר שיודע להם מתי קדשו ב"ד את החודש וכשנודע אגלאי מילתא למפרע דהתראה הוא ול"ח ה"ס כה"ג אף דבשעת התראה הוי ספק ע"ש. וזה ניחא דבאגלאי דהי' יו"ט אע"ג דבשעת התראה הוי ספק. עכ"פ במכניס עצמו לספק איסור מזיד חשיב וכמ"ש בספרי נש"ר ביבמות דף צ"ט ע"ב בד"ה ואם אכלו. מהגאון ר' רפאל בספרו שאלת הכהנים תורה בכריתות דף י"ז ע"ש. אבל בנד"ד שכתב המהרי"ט ח"א סי' קי"א דבנשבע לקיים איזו דבר אין כופין אותו לקיים מיד ואם אח"כ יארע לו אונס ה"ה אונס והובא בעמק יהושע סי' י"ט ע"ש. וא"כ בנד"ד דאינו חייב לאוכלו מיד. אם אח"כ שכח מאי ה"ל למיעבר אונס הוא [עי' מג"א סי' ק"ח ס"ק י"א] ואיך אפשר להלקות את האונס. ואף אם יודה שהי' מזיד אין להלקותו ע"פ הודאתו [יעי' בספרי כובע ישועה בב"ק דל"ה ע"א בד"ה שור]. אך י"ל עפ"מ שהביא בקצה"ח סי' כ"ח סק"ה מ"ש הר"ן פ' כל הנשבעין דבזמן קרוב אי אפשר לתלות בשכחה וכתב הקצה"ח דהא דכתובות דל"ג דכל שאין ההתראה תכ"ד להעבירה מצי אמר אשתליין אינו אלא בהתראה וחדוש הוא שחידשה תורה להבחין בבירור גמור בין שוגג למזיד אף שחזקה ידע מהעונש והאיסור ע"ש באורך. וא"כ אין תימא אם ריו"ח יסבור בזה דמוחזק לן שלא שכח דילקה וכל ביומ זמן קרוב חשיב. וידוקדק לפי זה מאי דנקיט הש"ס שבועה שאוכל ככר זה היום. ואפשר דבנשבע שאוכל ככר זה למחמין ועבר יום המחרת ולא אכל לא ילקה לריו"ח גם בלא האי דלשאב"מ. אלא מפני הספק דשמא שכח שבועתו והתראתו שמיום אתמול. אך לפי זה נצטרך לומר דהא דאמר רבא בכתובות דל"ג נתרי בי' מעיקרא אמרי אשתליין, לטעמי' אזיל דסובר ה"ס לא שמה התראה [וכמ"ש בכסף נבחר כלל נ"א דכ"מ בחולין דפ"א] ולריו"ח באמת לא נצריך התראה שתהא תכ"ד למעשה העבירה וזה צע"ג. ודע דבירוש' פ"ב דשבועות הלכה ז' מהפך הגירסא דריו"ח לדר"ל ודר"ל לדריו"ח ואמר דנפ"מ בינייהו שרפה והשלכה לים דאי משום לשאב"מ הרי יש בה מעשה ע"ש. ומזה לכאורה סתירה למ"ש החינוך פ' בהר סי' שמ"ה ושמ"ו ועוד בכמ"ד. דלאו שאפשר לעבור עליו בלי מעשה אף שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליה והובא במלא הרועים ערך לשאב"מ אות ח' ע"ש. דא"כ לא:

ילקה אף בשרפה והשלכה לים כיון דאפשר לעבור על הלאו בלי שום מעשה. ועל מש"ש מהמ"מ פי"ג משכירות מהרמב"ם להיפוך דבלאו שאפשר לע"ע ע"י מעשה אפי' לא עשה מעשה:

לוקה. ל"ק מהכא. למש"ש מהנוב"ת חא"ח סי' ע"ו דזהו דוקא כהא דחסמה בקול דעכ"פ מעשה זוטא דעקימת שפתיו איכא ע"ש. והכא בשעבר היום ולא אכלה ליכא מעשה כלל ובסמוך דפריך מ"ש דמרבה יותר אכלתי ולא אכלתי מאוכל ולא אכל לכאורה המ"ל משום דבאכלתי ולא אכלתי איכא בשעת העבירה עכ"פ מעשה זוטא דעקימת שפתיו משא"כ באוכל ול אכל דבשעת העבירה דמניעת אכילה ליכא אפילו מעשה זוטא. אך י"ל כיון דנגד זה איכא באוכל ולא אכל המעלה דמ"ל בעבירה זו על ידי מעשה גמור בשורפה ומשליכה לים. שקול זה כמעלה דמעשה זוטא שיש באכלתי ולא אכלתי ולכך הוצרך לשנויי משום דומיא דלשוא כנ"ל לכאורה. ובמ"ש בירוש' דגם בזרקו לים הוי ה"ס. עי' בתוס' בשבועות ריש ד' ד' ובגינת ורדים כלל כ"ב ואכמ"ל

שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו' מן בשבועות דכ"ז איתא דבאמר שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל חייב שתים כדהובא בתוס'. ובנחלת עזריאל שם הק' גם בכה"ג אמאי חל הא אינו בלאו והן למש"ש הרא"ש והר"ן בשבועה שאוכל אף דמשמע כזית מ"מ כולה נמי משמע ואם כל הככר לפניו צריך שיאכל כולה דעל כל כזית חל השבועה וא"כ הכא א"א לישבע שיאכל דא"כ צריך לאכול כולה וכבר נשבע שלא יאכלנה כולה וא"כ לקרבן ל"מ שני' לחול גם בכה"ג ע"ש. והנה הי' מקום לדבריו למ"ש המח"א הל' שבועות סי' ח' בשיטת הרמב"ם דהיכא דלא חל בכולל גם על האיסור כמו לעבור על המצוה בקום ועשה ה"ל גם על ההיתר שבועת שוא ולא חייל. וא"כ גם הכא כיון דאוכל משמע כולו ומשמע מקצתו הי' אפ"ל כמו דלא חייל על כולו משום דנשבע תחילה שלא יאכלנה לא חל נמי על מקצתה משום שבועת ביטוי. אך המח"א שם הביא מתשובת הר"ן בנשבע לפרוע הקרן והריבית דאף דלא חלה השבועה על הריבית מ"מ על הקרן חלה ע"ש. וא"כ ה"נ אף דשבועה שאוכל לא חל על שיאכל כולה מחמת דנשבע תחילה שלא יאכלנה. חל עכ"פ על שיאכל מקצתה דנמי במשמעות שאוכל הוא וחייב לאכול מקצתה שאינה נגד שבועה קמא. וא"כ שפיר חשיב שבועה שלא אוכל איתא בלאו והן כיון דחייל בלשון שאוכל על מקצתה עכ"פ. ולא צריך שיהא בהן על כל מה שנכלל בלשון שאוכל דהיינו גם שאוכל כולה דמניין לנו זה החידוש. דשפיר י"ל דחייל לשון שלא אוכל משום דיש עכ"פ מציאות חלות השבועה בהיפוכו דשאוכל. ואנן אליבא דהר"ן קיימינן (וי"ל דגם הרא"ש יסבור כהר"ן בזה]. ובפשוט דאוכל דמשמעותי' גם כולה אינו אלא