מלאכת חושב יב

כשאינו נגד איסורא אבל כשהוא נגד איסור כמו בנשבע תחילה שלא יאכלנה. ע"כ מתפרש שאוכל דאח"כ רק על מקצתה. וכזה תמצא דאף דשתי' בכלל אכילה. ע"י איזו גילוי דעת מתפרש לפעמים אכילה רק אכילה גרידא כדאיתא בשבועות דכ"ג ע"א פ"ש. וה"נ דכוותי'. ושפיר הוי שבועה שלא אוכל דבתר שבועה שלא אוכלנה איתא בלאו והן

ומאי שנא כו'. מהתוס' בשבועות דכ"א ריש ע"ב נראה דגרסי ומה ראית. והעירו על פרש"י דילמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי. דאין ומה ראית שבגמ' כן אלא אימא איפכא ע"ש. ולכאורה י"ל דרק היכא שיש מיעוט וריבוי בזה מתפרש אימא איפכא כמו בהא דסוכה דמ"ח ע"א גבי והיית אך שמח דאך הוא מיעוט ושמח הוא ריבוי ע"ש. אבל באפשר למעט שניהם כבהא דהכא י"ל דמתפרש שפיר ומה ראית על דנמעט שניהם. ועי' בעירובין דל"א ע"ב בתוד"ה ומה ראית. ועמ"ש בהגהות בסוגיא דהכא

א"ק אם לא תשמור וכתיב והפלא כו'. כ' התוס' דאזהרתי' מלא תקלל חרש א"נ מהאי קרא גופי' ולכאורה י"ל דב' לישני דהתוס' תליא בזה. דהרמב"ם בספר המצות סוף שורש ח' כתב דלא אכלתי באוני ממנו כו' מורה על לאו אף שהלאו שבא בו הוא שלילה ולא אזהרה. אחר שצוונו שנשלל אותו מנפשותינו באמרו אני לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שהפועל כך וכך מוזהר ממנו והרמב"ן חולק דכיון שהוא בלשון וידוי אינו לאו ואין בו מלקות ע"ש. וה"נ כיון דהשמר הוא לאו. הא דכתיב אם לא תשמור הוי כמאן דכתיב תשמור כו' ליראה כו' וחשיב לאו שילקה. ולהרמב"ן י"ל אף שידענו שהמכוון דאם לא תשמור. הוא להשמר מזה מ"מ כיון דלא כתיב תשמור דרך אזהרה אינו בר מלקות מכתוב זה וצריך אזהרה מלא תקלל חרש. ולכאורה נראה דסברת הרמב"ם תיתי כסברת רב במכות דף י"ח פ"ב דסובר לאו הבא מכ"ע הוא לאו והיינו דסובר דאזלינן בתר המכוון כהא דואכלו אותם אשר כופר בהם לאחר כפרה אין לפני כפרה לא והוי לאו. וה"נ אזלי' בתר המכוון שהוא אזהרה שלא יעשה כן אף שלא נכתב בלשון אזהרה. אבל למאי דמותיב רבא שם ומסיק דלאו הבא מכ"ע ל"ח לאו ואינו לוקה. הרי דסובר דלא אזלי' בתר הכוונה רק בתר הלשון שיהא בלשון אזהרה. ה"נ בלא אכלתי באוני שהוא דרך וידוי לא לקי וכסברת הרמב"ן וכן באם לא תשמור דהכא אינו דרך אזהרה שילקה עליו. ועי' בש"מ בסמוך ריש ד' ד' שכתב ג"כ דאם לא תשמור אינו דרך אזהרה יעו"ש

דכתיב קרא אחרינא כו'. וכדפי' רש"י חד מיבעי לי' דנשבע לקיים המצוה כו'. וכתב בש"מ דאי מדרב גידל הא אמרינן דד"ת מד"ק לא ילפי' ול"נ דבלא"ה מדכתיב נשבעתי ואקיימה. לא ידענו היתר לישבע בשם דנשבעתי סתם יש לפרשו בלא שם דחשיב ג"כ שבועה עי' בריש נדרים בר"ן בד"ה ושבועות כשבועות. ואהכי צריך קרא ובשמו תשבע להתיר גם לישבע בשם ובברכות דף נ"ד ע"א תנן והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם וכדפרש"י ולא אמרינן מזלזל בכבוד המקום בשביל כבוד הבריות ולמדו מבועז דאמר לקוצרים ה' עמכם כו' ואומר אל תבוז כי זקנה, אמך וכדפרשי למד מדברי זקני אומתך כו' ע"ש. וע"כ דבכה"ג לא שייך לומר ד"ת מד"ק לא ילפי'. דהוא רק גילוי מילתא דזהו אינו זילזול בכבוד המקום. וה"נ הי' אפ"ל בהא דשבועה דדוד וע"כ צ"ל כמ"ש משום דשם לא מפרש דנשבע בשם. אמנם במלכים א' א' כתיב דנשבע דוד בה' כי שלמה ימלוך. ושם ב' נשבע בה' לשמעי בן גרא שלא ימיתו בחרב וע"כ צ"ל בהא דהכא כמ"ש בש"מ דד"ת מד"ק לא ילפינן וכהא דברכות צ"ל דכיון דמצינו בתורה ובשמו תשבע נוכל למילף מזה גם שאילת שלום בשם. ועמ"ש בספר המצות מ"ע ז' ברמב"ן ומג"א בביאור סוגיא דהכא

דף ד' ע"א לא מצית אמרת כו'. לשון רש"י וכתיב גבי נשיא כו' וכי היכי דהתם ליכא אלא מלקות גרידתא ה"נ באומללין כו'. ובהגהות חק נתן הניח בצ"פ דמנלי' זה דילמא דבנשיא נמי כיון דקעביד תרתי לא תסגי לי' במלקות דהא אינו חייב על קללת נשיא אא"כ קללו בשם כמ"ש הרמב"ם פכ"ו מסנהדרין ע"ש. ולכאורה הי' אפ"ל למ"ש בש"מ דאי לא תסגי לי' במלקות ממילא לא לקי הבאתי' לעיל דף ג' ע"א בד"ה נשבע. ולמאי דמשמע לכאורה מהתוספות דב"מ דס"א ע"א בד"ה לע"ע בשני לאוין. דהיכא דלא לקי לא שייך לומר לע"ע בב"ל. וא"כ למש"ש הרמב"ם הלכה ב' הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב למה ייחד לאו על דיין ולאו על נשיא לחייבו שתים כו' ואם קילל נשיא לוקה שלש ע"ש. וא"כ מדייחד לאו על נשיא מוכח דלוקה כיון דלא אמרי' לע"ע בב"ל כשאינו לוקה. אך כבר השיג ביד מלאכי סי' שמ"ז על מי שכתב כלל זה והוכיח מכמ"ד דשייך לע"ע בב"ל או ג' אף היכא דלא לקי ע"ש. וא"כ ליתא לדברינו. והנה למש"ש הרמב"ם דנאמר חרש שאפי' זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו. לפי זה י"ל להיפך דכמו דחרש דל"ש בי' תרתי מפיק ש"ש לבטלה ומצער לחברי' דהא לא מצטער. סגי עליו במלקות גרידתא ה"נ על נשיא ושאר אדם. אך כבר הק' על הרמב"ם מהש"ס דסנהדרין דס"ו ע"א חרשותו גרמה לו וע"ש בפרש"י ולא תצערוהו מפני שנותן צרתו על לבו כו' וע"ש בכ"מ מה שהביא מהפסיקתא דמשמע כהרמב"ם. וצע"ק במ"ש הרמב"ם שהמקלל הקטן הנכלם לוקה ה"ה כחרש. והרי בחרש לא נכלם כלל וא"כ ילקה גם על קללתו לקטן שאינו נכלם. ואולי כוונת הרמב"ם בחרש רק על שעת הקללה שאז אינו שומע ואינו מצטער אז ומ"מ יתוודע אח"כ ויצטער וקטן שאינם נכלם לא דמי לחרש בזה] ויתאים הגמרא עם דברי הרמב"ם דהרמב"ם נתכוין על שעת הקללה והגמרא קאי על אח"כ שיצטער כשיתוודע מזה וצ"ע. ועי' בתומים ריש סי' כ"ז ואכמ"ל

אלא א"א מוציא ש"ש לבטלה אזהרתי' מהיכא כו'. בתשו' רעק"א סי' כ"ה כתב לדעת הרמב"ם דחמור יותר לברך ברכה שא"צ ממזכיר ש"ש לבטלה דהא חזינן דמברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא ואילו במזכיר ש"ש בחנם מבואר בריש תמורה דליכא אזהרה אלא איסור עשה את ה' אלקיך תירא כו' ע"ש. והנה מלבד דגוף הסברא מוקשה. תקשי לכאורה דא"כ תיהדר קו' הגמרא דילמא קרא דוהפלא אתי למברך ברכה שא"צ דלא מצער לחברי' ובזה יש אזהרת לאו מלא תשא אבל מקלל חבירו בשם דגם מצער לחברי' לא תסגי לי' במלקות. ואולי נימא דכיון דמברך בשא"צ הוא בכלל לא תשא ממילא הוא נמי בכלל נשבע לשוא דילפי' בהו מלקות מלא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וצ"ע. ועמ"ש הפ"י רפ"ו דברכות לענינו דקס"ד השתא דאין שום סברא לומר דעניני ברכת הנהנין דהוו מדרבנן כיון דקיי"ל המברך בשא"צ עובר משום לא תשא כו' ע"ש. וא"כ אי להרמב"ם עובר בברכה שא"צ בלא תשא מה"ת איך כתב בריש הלכות ברכות הלכה ב' ומד"ס לברך על כל מאכל תחילה ע"ש. ואיך מצו רבנן לעקור ד"ת בקום ועשה. אך ביבמות דף פ"ח ע"א בתוד"ה מתוך ושם דף פ"ט ע"ב בתוד"ה כיון כתבו דבדבר הדומה ויש קצת טעם ל"ח עוקר דבר מה"ת ע"ש. ואולי אף הא דתקנו רבנן הברכות כיוצא בו. ועי' בחי' הרשב"א בר"ה דט"ז בהא דתוקעין ב' פעמים לענין בל תוסיף. וכתב דלחכמים יש רשות מפ"פ התורה אשר יורוך