מקורי מנהגים ו

הימים. תולדות המינים. לשונות עם ועם. ועוד דברים הרבה. אחד מהם לא נותר. ולה"ק העולה על כולנה. היא לבדה בדודה תשב מחוץ למחנה החכמות. עון פלילי הוא בעצמותו ואין לך חילול השם גדול מזה. כי הנוצרים עיניהם פקוחות לראות יקר תפארת שפה העברית ולא יתבוששו ללמוד וללמד אותה בבתי וועד חכמיהם. והעברים עורים ויראו מגשת אלי' לבל תהיה להם לאבן נגף. ולא ידעו כי לא אותה מאסו כ"א את עצמם. והנה אחר מערכת הדברים האלה. כל איש הירא יבין וישכיל בדעו ושכלו. כי חזיון שוא ותפל הוא להחליף לשון בלשון. אולם לבעבור דורות אשר יולדו ידעו כוונת התפלה. חובה עלינו לשום עין על הילדות על תינוקות של בית רבן. כי יולדו על ברכי הורים אשר יורו אותם משפט לה"ק באר היטב כאשר יגדלו ויונעם להם צוף דבש הלשון. אז יקום סערה לדממה. ואין גם אחד יתן כתף סוררת לבלתי התפלל בל"הק וכה יהיה וכה יקום קשב האחדו' בתוך עם ישראל עד תתקיים נבואת החוזים ויהפוך ד' אל העמים שפה ברורה: סימן ב מנהג החזנים כשמרננים בקול מניחים את בהונות ידיהם תחת עצם הגרון ועל הסנטר

שטות גדול הוא זה וטעותם נולד להם מעה שכתב מטה משה בשם ר"ח שלא יעשה כמנהג החזנים שמשליכים הטלית מעל ראשיהם על כתפיהם ועל אצילי זרועותיה ומסתכלין על כל צד לראות מי שישבחוהו מחמת קולו רק יכסה ראשו בטליתו יישר מחשבתו יראה בסידור התפלה אשר לפניו לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד וכו'. וכתב בעל תפלת נהורא מזה פשט המנהג שהחזנים אוחזים פניהם בשתי ידיהם בשעת התפלה כדי פלא להביט חוצה עכ"ל וממנהג הזה נסתעף מנהג הטועים לדחוק בקנה וושט יען עינים להם ולא יראו מקור מים חיים. אם אמנם אין להכחיש כי תועלת מרובה למי שמרגיל עצמו בו. היות הגרון הוא פנים כלי המבטא. ואשר ממנו יוצא קול וכל אשר יקטן פתח הכלים כן יגדל הקול בצאתו מ"מ יש לגעור בהם שלא יעשו כן כדי להשמיע קולם ביותר עיין בב"ח א"ח סי' ק"א וגם הט"ז מביא בשם הרשב"א דאותו החזנים שעושים כן להראות קולם וודאי עושין שלא כהוגן. ובעל ווי עמודים כתב אין ספק שהאריכות הקולות הוא אריכות הגלות בעו"ה והחזנים המשוררים השמחים ומשמחים את הקהל בנועם זמירות עליהם נאמר (ירמיה י"ב י"ח) נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה גם הרשב"א בתשו' כתב כן מביאו ב"י א"ח סי' נ"ג ע"ש והטור שם כתב תרעומתי כי אזני הארץ הזאת הם להנאתן לשמוע קול ערב ואם הוא רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות וכו' ע"ש ע"כ יש למחות בהם שהש"ץ אינו רשאי להתענג בתענוג להראות פלאים ממה שחננו השם ב"ה לקצר התיבות ולהאריך בניגון לקחת ולתת עונג לשומעיו לחשות בעת תפילות הציבור ולזמר בעת הדומיה כי מזה נסתעף ביטול כוונה והנאת שינה בבהכ"נ כמובא בס' תיקון שבת בשם ס' מנות הלוי להגאון המקובל ר' שלמה הלוי זצ"ל בעל המחבר לכה דודי וז"ל היות שהניגון והמוזיק הוא דבר יערב לכל נפש כו' ויש אנשים להם יערב כ"כ עד אשר יתבטלו חושיהם לבל ידעו איפו הם. ויש מהם תקפוץ עליהם שינה. כי תתנודד הנפש לשמוע אל הרינה עד שיניח הגוף כפגר מת. כי רועה היא אותו. וכשתפרוד מהשגיח בו יהיה כלא היה וישן וירדום כמו הקטנים יונקי שדים כי לא ישנו אם לא ישמעו את קול הרינה. וכשמעם ינוחו על משכבותם וערבה שינתם וכו' ע"ש לכן הש"ץ אינו רשאי לעשות כן רק יקיים כבד את ה' מגרונך כדרשת חז"ל ולכוון בניגון הערב לאוזן השומעת והמעוררים לבבות בני אדם לעבודתו יתברך יהיה חדשים גם ישנים אם רק ירדו