מקורי מנהגים לג

במקום המזבח ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הביכורים עכ"ל כונתו כמו שבפסח עושים זכר לקרבן דהיינו פסח וחגיגה שעמו ה"ה בשבועות עושין זכר לקרבן שתי הלחם שהיו מביאין. וכיון שאוכלין חלב ואח"כ בשר ע"כ צריך לכל אחד לחם מיוחד לחם א' שנאפ' עם חמאה ולחם א' לבשר ובז' יש זכר להקרבת ב' לחם והמג"א סק"י כתב הטעם דאיתא בזהר שאותן ז' שבועות היו לישראל ז' נקיים דוגמת אשה המוטהרת מטומאתה וידוע שדם נעכר ונעשה חלב והיינו מדין לרחמים ע"כ והח"י מביא בשם הכלבו דנהגו לאכול דבש וחלב בחג השבועות מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב שנ' דבש וחלב תחת לשונך. מר"ח אב עד ט' בו אוכלים מאכלי חלב אבל זה אינו משו' דמצוה לאכול חלב רק משום דאסור לאכול בשר ובחנוכה אוכלים גבינ' לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב (כלבו והר"ן): סימן לט בשעת הדוכן אומרים הקהל פסוקים אחר כל תיבה

יש למחו' שלא לאומרן כן היא הסכמת בעל מגדל עוז סי צ"ה ועולת התמיד בשם ת"הד וב"ח ופ"ח ושיורי כנ"הג והטור כתב שם כי מסקנת הגמ' סוטה דף מ' ע"א שלא לאמרם דכלו' יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין וכ"כ הטור בסי' כ"ז גם האבודרה' הביא ראי' דא"א אותו בגבולין וכן איתא בבמדבר רבה ארשב"א כל האומרן בגבולין אינו אלא טוע' א"ר חנינא בר פפא תדע במקדש נמי לא ליבעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מאזין כו' אר' אבוה מריש הוי אמינא להני קראי כיון דחזינן לר' אבוה דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינ' להו מכאן שא"א אותן בגבולין עכ"ל לכן טוב למנוע מלאומר' כלל וכ"כ הגאון בעל חו"ד בסידורו בדיני נ"כ וז"ל והעם יכוונו לברכ' ויהיה פניה' כנגד פני הכהני' ולא יאמרו שום פסוק רק ישתקו ויכוונו לברכה וכן לא יפה עושין אותן שנהגו לחזור בכל מלה ומלה מתחילת יברכך ואפילו בשע' שהש"ץ מקרה התיבות אין לומר שום פסוק משום דאז לא מעל' ולא מוריד ועוד דתרי קלא לא משתמעי ולא ישמעו הכהני' מה שמקרא הש"ץ עכ"ל הרי כל הגאונים מסכימים לדעת אחת לשתוק לגמרי ולכוין לברכת כהנים: סימן מ אין רואים על הכהנים בשעת הדוכן

טעות הוא דדוקא בזמן הבית הי' ראיה בעלמא אסור' משום כבוד השכינ' ורק המסתכל בהם עיניו כהו' וגם זה לא היה רק בזמן הבית כדאי' בפ' אין דורשין דף ט"ז ע"א כל המסתכל בג' דברים עיניו כהו' בקשת ובנשיא ובכהני' המסתכל בכהנים בזמן שבהמ"ק קיים שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש ע"כ וכן איתא בזהר פ' קדושים אסור לי' לבר נש לאסתכל' באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עילוהי ובזהר נשא בשעתא דכהני פריס ידוי אסור לי' לעלמא לאסתכלא בי' משום דשכינתא שריא בידוי א"ר יצחק א"ה כיון דלא חמיאן מאי איכפת להו דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי בחייהון לא חמאן כו' (וכעין דאיתא ביבמות דף מ"ט ע"ב דאמר מנשה לישעי' משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את ד') א"ל משום דשמא קדישא רמיזא באצבען דידו ובעי בר נש לדחלא ואע"ג דלא חמאן שכינתא לא בעאן לאסתכלא בידייהו דכהני בגין דנא ישתכחון עמי חציפאן לגבי שכינתא ובזהר בשלח דף פו איתא אר"י מ"ד ויראו את אלהי ישראל וגו' וכי מאן יכיל למחזי לו לקב"ה והא כתיב כי לא יראני האדם וחי והכא אמר ויראו (כקושית מנשה דיבמות הנ"ל) אלא דאתגלא קשת עלייהו מגוונין נהירין והכי תנינן כל מאן דאסתכל בקשת כמאן דמסתכל בשכינה ולאסתכלא בשכינה אסור ועל דא אסור לי' לאינש לאסתכלא באצבעייהו דכהני בשעתיה דפרסו ידייהו וכו' ע"ש ובעל לקט יוסף כ' דכהו עיניו של יצחק משום שהסתכל בשכינה ע"ש משא"כ