מקורי מנהגים כז

סימן כו התנהגות בהלווית המת ובב"הק עד גמר הקבורה

מקפידים שלא ללוות עם נשי' יחד. רק אנשים לחוד ונשים לחוד עד שובם אל ביתם והוא ע"פ זוהר ויקהל בשעתא דנטלי מיתה לבי קברא יהדר בר נש אנפוי וישבוק לנשי בתר כתפיו ואי אינון מקדמו יהך לאחורא בגין דלא יתחזי עמהון אנפין באנפין ולבתר דמהדרי מבי קברא לא יהדר בההוא ארחא דנשי קיימין ולא יסתכל בהו כלל ולא יסטו בארח' אחר' כו' דה' בשעת' דנשי נטלי רגליהו עם מתי' איהו נחית ואשתכח קמייהו דכתיב רגליה יורדות מות יורדות להאי אתר דאקרי מות ועל דא חוה גרמת מיתה לכל עלמא ר"ל עכ"ל וכן אי' בברכות דף נ"א והמעות שזורקין לקופה של צדקה בעת הלויה זולת הכוונה כי הצדקה תציל ממות. אי' עוד בהגהת יש נוחלין דיכוין הנותן שיבא לתועלת נפש הנפרד' אחר הנחת מת בקבר מהפכין מטתו ג' פעמים מטה בגמטריא דן ומהפכים מדין לרחמים וזכר לדבר הפכת מספדי למחול לי וביום שאין אומרים תחנון א"צ להפוך המטה מפני שהוא מורה על אבילות והספד. מקפידין שלא ליקח מרא וחצינא מיד חבירו כשקוברין המת אלא זורקין לארץ ואח"כ לוקחים אותו שלא להושיט צרה ליד חבירו. בדרך הלוית המת נוהגים לומר שיר של פגעי' מלבד טעם המקובלים שהוא להציל מפגעים מרעין בישין עוד הוא להתפלל על נפש המת השבה למנוחתה למעון השמים: סימן כז כשיוצאים מבה"ק תולשים עשבים עם אפרן ואח"כ רוחצים הידים

הוא בס' הלבוש וכ' לומר זכור כי עפר אנחנו למען יזכור יום מיתתו ע"כ ובשפת אמת אי' הנשמה הזוכה אחר מיתתה מלחם אביה תאכל הנקרא תרומת הקדשים אמנם בעודה בגוף הזה קוץ ודרדר יצמיח לה ותאכל את עשב השדה ולהיות כי אחיזת קוץ ודרדר ואכילת עשב השדה אינו אלא עד שובך אל האדמה זה יהיה טעם לשבח לתלישת עשב השדה ושליכתן לאחוריהן כי מכאן ולהבא מזון הנפטר יהיה מלחם הקדשים ולא מעשבי השדה עוד ועושים כן ג"פ לרמז שהנפש רוח ונשמה של הנפטר מתעלין למזון העליון עכ"ל. ובשפתי רננות כ' שהוא רמז לתחיית המתים ע"ד ויציצו מעיר כעשב הארץ וזורקים אותן מעל ראשיהם דרך צער וגם להורות כי המתים בתחייתם יתעלו בגוף טהור וזך הרבה למעלה מחומר הלז ע"י טל העליון המוכן להם: סימן כח מתאבלין על מת ז' ימים ואסור בגיהוץ ותספורת כל ל'

איתא בירושלמי פ"ק דכתובות כי מרע"ה תיקן שבעת ימי האבילות וז' ימי המשתה וכן עשה יוסף לאביו ובמסכת שבת דף קנ"ב א"ר חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה שנאמר ונפשו עליו תאבל וכתיב ויעש לאביו אבל ז' ימים ובמס' מ"ק דף כ' מנין לאבילות ז' דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה ואי' במרדכי מס' יומא דמש"ה המתין הקב"ה עם המבול עד כלות ז' ימי האבילות דמתושלח וכן הוא במד' תנחומא וטעם מנין ז' אי' בשפת אמת שנותינו בהם שבעים ובכל תחילת עשר נתוסף באדם השפעה יתירה כדתנן בן עשר למשנה בן עשרים לרדוף וכו' ובהגיעו לשבעים אז הוא שלם ומכובד בעיני אלהים ואדם ונגד זקניו כבוד דכתיב מפני שיבה הקום ויען כי הגוף במיתתו נפסק ממנו השפעה משבע קצוות וקיומן לכן האבילות הוא שבעת ימים שהוא היקף קטן נגד ההיקף הגדול של זיין שביעיות ואף דכמה ב"א מגיעים לגבורה ויזקינו עוד יותר מ"מ די במידת פורעניות המעוטה. בעל מענה לשון קורא תגר על מה שנוהגים לעמיד