מקורי מנהגים כו

עד שאצוה טל ביתי את בני ונעתר לו וכו' לפיכך חייב אדם בשעת עטושו להודות להקב"ה שהפכו ממות לחיים. שנ' עטישתיו תהל אור עכ"ל וכזה אי' ג"כ בב"ר ובפ' חלק דף קז ובמס' בבא מציעא פ"ז וכן הוא בספרא דצניעותא פ' תרומה דף קע"ד וכ' השל"ה דנוהגים לומר לאחר עיטוש לישועתך קויתי ד' הרצון כשם שהושעתני עתה כן אני מקוה לישועתך. כעין ברכת הגומל. גם נוהגים להשיב להאומר אסותא. ברוך תהי'. מלשון הכתוב ברוך תהיה מכל העמים והוא לברך מברכו אמנם איתא בירושלמי פ' כיצד מברכין מאן דעטיש בגו מיכלא. אסור למימר לי' אסותא. משום סכנתא ר"ל שמא יקדים קנה לושט. כדאי' בא"ח סי' ק"ע ע"ש ועתה העיטוש הוא סי' טוב כמ"ש חז"ל ברכות דף כד המעטש בתפלתו סימן יפה לו. כמו שעושה לו נחת רוח מלמטה. כך עושים לו נחת רוח מלמעלה עוד שם בדף נז ששה דברים סימן יפה לחולה אלו הן עטוש כו' דכתיב עטישותיו תהל אור: סימן כד מנהג המדקדקים להכין תכריכין בחיים חיותם

בהגהת של"ה דף קמ"ה שוב יום א' לפני מיתתך. ע"כ צריך האדם לגמול חסד הוא עם עצמו וצריך אדם להיות מכין עצמו למיתה בעודו בריא. יהיו מוכנים תכריכין שלו מפני כמה טעמים. חדא שאז יכול לעשות אותם בקדושה ובטהרה ובנקיות ע"י נשים שאינן נידות וכיוצא בהם ועוד אולי ימות ויקבר בי"ט ע"י עכו"ם ואז הם יתעסקו בתכריכין ועוד שלא תגרום עשיית התכריכין שהיי' בקבורתו ואין למת מנוחה עד שלעפר ישוב, ועוד שבראות תכריכין שלו יבא התעוררת בלבו לזכור תמיד ביום מיתה. והתכריכין יעשה מבגד פשתן ממוצע. ולא כאותן המתנהגים בשגעון בוחרים בפשתן המעולים ביותר וביוקר: סימן כה שופכין מים השאובים משכונת המת

מקור המנהג בכל בו ושכונה היינו ג' בתים והרבה טעמים מצינו לשפיכת המים טעם ח' מובא בט"ז לפי שמלאך המות מטיל במים טיפת סם המות. כוונתו כיון שנתן לו רשות מתגבר בכל עוז אף אחר שעשה שליחותו להגביר כח הדין ולהפוך המים לדם ע"כ אנו שופכים המים ע"ג קרקע מקום מוצאם. שאינם עלולים לקבל טומאה שם. וטעם זה טיפת דם המות נ"ל שהוא ג"כ דעת המרדכי מביאו האגור בא מעשה לידי ואמרתי שלא לשפוך המים בשביל המת בליל פסח. דליל פסח שמורים הוא וכן בשאר לילות פסח דשומר פתאים ד' וחלילה שיארע תקלה ע"י מצות ד' וכן הורה הר"ר יהודה החסיד שלא לשפוך מים מן התקופה בשביל זה מוכח מדבריו דחושש ג"כ משום סכנה. גם בתשבי כ' ראה מאחד ששתה מהמים ומת. טעם ב' אי' בשפת אמת פכ"ה יהי' הוראה לבני אדם כי יבינו עניני עוה"ז. כי אפילו מים המטהרים וההכרחיים לכל צרכי ב"א. אינם נחשבים לדבר קל מהעולם שאחר המות כי סוף החיים הם כמים הנגרים ארצה והכל כלה ואבד. רק נפשות חסידיו לעולם נשמרו. טעם ג' כ' במעבר יבוק שפיכת המים על העפר יבשר ויודיע שעתיד לגבול עפרו בטעם העלין ויבוא כגשם לנו כשפע וכמלקוש יורה ארץ. גם מורה להיות האדם קורץ מעפר זהו סיבת המיתה. וטעם ד' איתא בכל בו שהוא כדי שידעו שמת ולא יודיעוהו בפה ויהי' מוציא דיבה וכן איתא בפסחים דף ג' ורמז לשפיכת המים כתב באר הגולה ביו"ד סי' של"ט מדכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם ולא הי' מים לעד'. כי כולם שפכו מימיה' וכן הוא באמרי נועם פ' ל"ח: