מקורי מנהגים כה

בימות האדם יקוה שנית לתחי' כדאיתא בזהר פרשה וישלח ישראל אע"ג דמוחין יתהדרון ויתקיימון כמלקדמין. והא איתמר כחמר ביד היוצר כן אתה בידי בית ישראל מאי נא' אלא דא הוא חמר דהאי זכוכית דאע"ג דאתבר אתתקן ואית לי' תקנה כמלקדמין מתי ישראל כו' יהי' חיין להון ויתקיימון בעלמא וכן אמרו ז"ל בב"ר א"ר יוסי בן חלפתא לההוא מינאי על שהכחיש התחי' ואמר אתון חספין מבדקין. לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם א"ל כלי חרש ברייתו מן המים והכשרו באור. כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשרו באור. זה נשבר ויש לו תקנה וזה נשבר ואין לו תקנה. א"ל ע"י שנעשו בנפיחה. א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. אם זה שנעשו בנפיחה של בו"ד יש לו תקנה. בנפיח' של הקב"ה לכ"ש עכ"ל וכן אי' בסנהדרין דף צ"א ע"ש: סימן כב אומרים למנצח מזמור לדוד יענך כו' לאשה החולה בקושי לידה ולכל חולי הגוף

הוא בפי' הפרדס. משום דסופי תיבות של למנצח מזמור לדוד. חרד. כשבא לאדם חרד. יאמר כן. (דבר נבואות הוא) דהרי הרבה מזמורים בתהלים מתחילין בשלש תיבות אלו. אינם נאמרים אצל שום חולה ובמזמור הזה יש ט' פסוקים וגם למעוברת ט' חדשים. וכתיב בו ישגבך שם אלהי יעקב. משום דהוא אמר האל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי וגו' כן לאשה שיושבת על המשבר אומרים לה מאן דעני לאמך יענה יתך עכ"ל ודברים מלוקטי' ממקומות נפזרים ז"ל תולעת יעקב מזמור זה אומר לבקש רחמים על יולדת. לפי שיש בו ט' פסוקים נגד ט' חדשי העיבור ויש בו ע' תיבות נגד ע' צירי יולדה וכן הוא בכתבי האריז"ל וז"ל התיקונים שבעים עורקין אית בכבדא לקביל שבעין ממנין ושבעים תיבות שבמזמור יענך ד' ביום צרה שנוהגים לאמרו בראש תפלת החולים הם כנגדם שהם צירים וחבלים מכח הקדושה ע"כ וכדאיתא ג"כ באליהו זוטא פרק כג וז"ל יענך ד' ביום צרה כי הי' דוד יודע שעתיד בהמ"ק להיות חרב והקרבנות יהיו בטלין בעונותיהן של ישראל והי' דוד מצטער על ישראל במה יהי' כפרה לעונותיהם. ואמר הקב"ה לדוד בשעה שהצרות באות על ישראל בעונותיהן יעמדו יחד לפני באגודה אחת ויתודו על עונותיהם לפני כו' ובשעה שישראל מתקבצים לפני כו' אני אענה אותם שנאמר ד' הושיעה המלך ועננו ביום קראנו עכ"ל ועיין בילקוט שמעוני סי' תר"פ ובדברים רבה פ"ב ע"ש ואיתא בשמות רבה פ' מ"ו עת ללדת ועת למות מכאן אמרו רז"ל ישבה אשה על המשבר תשעה ותשעים חלקים למות וא' לחיים שנאמר עת ללדת שהוא עת למות ע"כ כן הוא בתנחומא פ' תזריע. ואנן נוהגין לכתוב מזמור של למנצח אחורי הדלת: סימן כג כשאדם מתעטש אומרים לו אסותא

משום דיש מיתת אסכרה שמצינו הרבה פעמים בש"ס והיא מיתה שסותמת פי הקנה. כמו שפירש"י שבת דף לג בד"ה אסכרה חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון וכו' ובה ימות האדם לפי שעה. וחולי זה הי' מצוי בתחילת הבריאה בתינוקות ונמשך זמן רב ועוד היום הוא החולי אשר יותר שכיח בתינוקות כדאי' במס' סופרים ואח"כ נתפשט גם בגדולים. ולפעמים כשהיו מתעטשין. נחלו באסכרה ומתו ולכן אומרים אסותא. שתהי' לרפואה ולא לחולי. עיין קצת מזה בס' התשבי שורש סכר ובפרקי דר"א אי' מיום שנבראו שמים וארץ לא הי' אדם עוטש וחי מאליו ובכ"מ שהי' או בדרך או בשוק והי' עוטש נפשו יצאה עד שבא יעקב ובקש רחמים על זה ואמר לפני הקב"ה רבש"ע אל תקח נפשי ממני