מקורי מנהגים יט

אבל לא לרוק. וכן כתב הרמ"א בשמו סי' קלב סעי' ב' ע"ש וז"ל בעל תפלת נהורא יהושע תיקן שבח זה כשכבש יריחו אמרו זיין פעמים ישר והפך. ובו הפיל שבעה חומות שהי' ליריחו כו'. על כן נקוה. ר"ת עכן. והוא תיקן אותו כו' וקצת מהמונים נהגו להקיא רוק ואינם יודעים למה הם מקיאים ורובא דרובא מקיאים כשאומרים ואנחנו כורעים וזהו איסור גמור: סימן יד בתפלת ערבית של ימות החול מתחילין והוא רחום וגו' ובלילי שבת וי"ט מתחילין ברכו

בזהר פ' תרומה דף ק"ל ע"א איתא לא שויוה חובא לצלותא דערבית דלית מאן דיכיל לאתקנא לה כיעקב. דאיהו הוי מארי משכנא ומתקן לי' כדקא יאות. ואע"ג דאיהו רשו. צלותא דא איהו לאגנא עלן מפחד בלילות. מגו פחד דכמה סטרין בחד גיהנם. דהא בההוא שעתא טרדי לחייבי בגיהנם על חד תרין מביממא ובגין כך מקדמי ישראל למימר והוא רחום. דאיהו בגין פחד דגיהנם. ובשבת דלא אשתכח פחד דינא דגיהנ'. ולא דינא אחרא. אסור לאתער' לי' וכו' ע"ש. ועיין בהיכל הקודש וז"ל יסוד והוא רחום שנהגו לומר בערבית במדרש רות שלשה מלאכי חבלה מושלים בגיהנ' תחת יד דומה. והם משחית. אף. וחמה והמשחיתים הללו שולטים כל ימי השבוע בזמן תפלת ערבית. ולכך אומרי' והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. כנגד המלאך ששמו משחית. והרבה להשיב אפו כנגד אף. ולא יעיר כל חמתו כנגד חימה. עכ"ל. טעם אחר מצינו בטור א"ח סי' רל"ו שכתב דתקנו לומר לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין. אבל ערבית שאין תמיד לכפר הקנו לאמר והוא רחום עכ"ל וזה לשון הב"י שם בכלבו. משום דאמרינן לעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון. שתמיד הבוקר מכפר עונות הלילה. ותמיד הערב מכפר עונות היום ולכך תקנו ערבית ושחרית לחלות פני המקום. שיכפר עונותינו יומם ולילה. שחרית אנו אומרים אותה בסדרי קדושה. ותקנוהו נמי בפסוקי דזמרה בשביל ליל שבת שאין אנו אומרים אותה לפי שאין איברי תמיד הערב קרבים בליל שבת דכתיב עולת שבת בשבחו ולא עולת חול בשבת וכן בי"ט. ולכך תקנו לומר והוא רחום בתפלת ערבית משא"כ בשחרית ומנחה. לפי שבאותן תפלות היו מקריבין תמידין והיו מכפרים. ובתפלת ערבית אין מי יכפר ותקנו בה לומר והוא רחום וכו' ע"ש: סימן טו נוהגים לומר משנת במה מדליקין בערבית של שבת

הוא בטור או"ח סי' ר"ע. לפי שיש בו דין הדלקה וג' דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשכה. מנהג הספרדיים לאמרה קודם תפלת ערבית כמ"ש שם המחבר. והוא מטעם שכ' בב"י שע"י קריא' פרק זה יזכור הג' דברים שצריך לומר בתוך ביתו ויזהיר עליהם אבל אחר תפילת ערבית מה תועלת יש לו שיזכור הרי אין בידו לתקן מעתה. גם בס' חיי אדם כלל ל"ד אות י"ב כתב מנהג בכל ישראל שאומרים אחר קבלת שבת קודם תפלת ערבית פרק במה מדליקין עכ"ל. ומיהו אנן נוהגין לאמרו אחר ת"ע והנה במקום שמקפידים לאומרה. הנח להם. דמה איכפת לו באמירתו. לא יהא אלא שגומרים תפלתם מתוך דברי תורה כל המרבה ללמוד הרי זה משובח. אך במקום שאמרו לקצר התפלה בתכלית הקיצור. ובערה בם אש אוכלת על אומרם במה מדליקין. יש לבטל המנהג עפ"י היתר. יסוד ועיקר הטעם אשר על ידו נתיסד המנהג הוא מש"ל בשם הטור לפי שיש בה דין הדלקה וג' דברי' שצריך אדם לומר בע"ש והנה דין הדלקה אין צורך בזמן הזה כמ"ש המג"א שם וכפי' מחצית השקל דאפי' בחול אין